תרי"ג מצוות

פורום בני תורה. חידושי תורה. פסקי הלכה. הנהגות של חכמי הדורות. מוסר וחסידות.

מנהל: יאיר

Amirtsarfati
הודעות: 7
הצטרף: 25 מרץ 2022, 06:28
קיבל תודה: 1 פעם

תרי"ג מצוות

נושא שלא נקרא על ידי Amirtsarfati »

מצוות עשה
א מצוה ראשונה ממצוות עשה, לידע שיש שם אלוה, שנאמר "אנוכי ה' אלוהיך" (שמות כ,ב; דברים ה,ו).

ב לייחדו, שנאמר "ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד).

ג לאוהבו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה; דברים יא,א).

ד ליראה ממנו, שנאמר "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו,יג; דברים י,כ).

ה להתפלל לו, שנאמר "ועבדתם, את ה' אלוהיכם" (שמות כג,כה); עבודה זו תפילה.

ו לדובקה בו, שנאמר "ובו תדבק" (דברים י,כ).

ז להישבע בשמו, שנאמר "ובשמו, תישבע" (דברים ו,יג; דברים י,כ).

ח להידמות בדרכיו הטובים והישרים, שנאמר "והלכת, בדרכיו" (דברים כח,ט).

ט לקדש שמו, שנאמר "ונקדשתי, בתוך בני ישראל" (ויקרא כב,לב).

י לקרות קרית שמע פעמיים בכל יום, שנאמר "ודיברת בם . . . ובשוכבך ובקומך" (דברים ו,ז).

יא ללמוד תורה וללמדה, שנאמר "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז).

יב לקשור תפילין בראש, שנאמר "והיו לטוטפות, בין עיניך" (דברים ו,ח).

יג לקשור תפילין ביד, שנאמר "וקשרתם לאות, על ידך" (דברים ו,ח).

יד לעשות ציצית, שנאמר "ועשו להם ציצית" (במדבר טו,לח).

טו לקבוע מזוזה, שנאמר "וכתבתם על מזוזות" (דברים ו,ט; דברים יא,כ).

טז להקהיל את העם לשמוע תורה במוצאי שביעית, שנאמר "הקהל את העם" (דברים לא,יב).

יז לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו, שנאמר "כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא,יט).

יח לכתוב המלך ספר תורה לעצמו, יתר על האחד של כל אדם, עד שיהיה לו שתי תורות, שנאמר "וכתב לו את משנה התורה הזאת" (דברים יז,יח).

יט לברך אחר המזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת--ובירכת" (דברים ח,י).

כ לבנות בית הבחירה, שנאמר "ועשו לי, מקדש" (שמות כה,ח).

כא ליראה מבית זה, שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט,ל; ויקרא כו,ב).

כב לשמור בית זה תמיד, שנאמר "ואתה ובניך איתך, לפני אוהל העדות" (במדבר יח,ב).

כג להיות הלוי עובד במקדש, שנאמר "ועבד הלוי הוא" (במדבר יח,כג).

כד לקדש הכוהן ידיו ורגליו בשעת העבודה, שנאמר "ורחצו אהרון ובניו . . ." (שמות ל,יט).

כה לערוך נרות במקדש, שנאמר "יערוך אותו אהרון ובניו" (שמות כז,כא).

כו לברך הכוהנים את ישראל, שנאמר "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו,כג).

כז להסדיר לחם ולבונה לפני ה' בכל שבת, שנאמר "ונתת על השולחן לחם פנים" (שמות כה,ל).

כח להקטיר קטורת פעמיים ביום, שנאמר "והקטיר עליו אהרון, קטורת סמים" (שמות ל,ז).

כט לערוך אש במזבח העולה תמיד, שנאמר "אש, תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו,ו).

ל להרים הדשן מעל המזבח בכל יום, שנאמר "והרים את הדשן" (ויקרא ו,ג).

לא לשלח טמאים ממחנה שכינה שהוא המקדש, שנאמר "וישלחו מן המחנה, כל צרוע וכל זב" (במדבר ה,ב).

לב לחלוק כבוד לזרעו של אהרון ולהקדימו לכל דבר שבקדושה, שנאמר "וקידשתו" (ויקרא כא,ח).

לג להיות הכוהנים לובשים לעבודה בגדי כהונה, שנאמר "ועשית בגדי קודש" (שמות כח,ב).

לד לשאת הארון על הכתף כשנושאין אותו, שנאמר "בכתף יישאו" (במדבר ז,ט).

לה למשוח כוהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה, שנאמר "שמן משחת קודש יהיה זה" (שמות ל,לא).

לו להיות הכוהנים עובדין במקדש משמרות משמרות, ובמועדים עובדין כאחד, שנאמר "וכי יבוא הלוי . . . לבד ממכריו, על האבות" (דברים יח,ו-ח).

לז להיות הכוהנים מיטמאין לקרוביהם ומתאבלין עליהן כשאר ישראל שהן מצווין להתאבל על מתיהן, שנאמר "לה, ייטמא" (ויקרא כא,ג).

לח להיות כוהן גדול נושא בתולה, שנאמר "והוא, אישה בבתוליה ייקח" (ויקרא כא,יג).

לט להקריב תמידין בכל יום, שנאמר "שניים ליום, עולה תמיד" (במדבר כח,ג).

מ להקריב כוהן גדול מנחה בכל יום, שנאמר "זה קרבן אהרון ובניו" (ויקרא ו,יג).

מא להוסיף קרבן אחר בכל שבת, שנאמר "וביום, השבת--שני כבשים" (במדבר כח,ט).

מב להוסיף קרבן בכל ראש חודש וחודש, שנאמר "ובראשי, חודשיכם" (במדבר כח,יא).

מג להוסיף קרבן בחג הפסח, שנאמר "שבעת ימים, תקריבו אישה לה'" (ויקרא כג,לו).

מד להקריב מנחת העומר ממוחרת ראשון של פסח עם כבש אחד, שנאמר "והבאתם את עומר" (ויקרא כג,י).

מה להוסיף קרבן ביום עצרת, שנאמר "וביום הביכורים . . . והקרבתם עולה" (במדבר כח,כו-כז).

מו להביא שתי הלחם עם הקרבנות הקרבין בגלל הלחם ביום עצרת, שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה . . . והקרבתם על הלחם" (ויקרא כג,יז-יח).

מז להוסיף קרבן בראש השנה, שנאמר "ובחודש השביעי באחד לחודש . . . ועשיתם עולה" (במדבר כט,א-ב).

מח להוסיף קרבן ביום הצום, שנאמר "ובעשור לחודש השביעי . . ." (במדבר כט,ז).

מט לעשות עבודת היום ביום הצום, שנאמר "בזאת יבוא אהרון . . . ומאת, עדת בני ישראל" (ויקרא טז,ג-ה), וכל העבודה הכתובה בפרשת "אחרי מות" (ויקרא טז,א).

נ להוסיף קרבן בחג הסוכות, שנאמר "והקרבתם עולה אישה . . ." (במדבר כט,יג).

נא להוסיף קרבן ביום שמיני עצרת, שיום זה רגל בפני עצמו הוא, שנאמר "ביום, השמיני--עצרת" (במדבר כט,לה).

נב לחוג ברגלים, שנאמר "שלוש רגלים, תחוג לי" (שמות כג,יד).

נג להיראות ברגלים, שנאמר "שלוש פעמים, בשנה--ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז).

נד לשמוח ברגלים, שנאמר "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד).

נה לשחוט כבש הפסח, שנאמר "ושחטו אותו, כול קהל עדת ישראל" (שמות יב,ו).

נו לאכול בשר הפסח בליל חמישה עשר, שנאמר "ואכלו את הבשר, בלילה הזה" (שמות יב,ח).

נז לעשות פסח שני, שנאמר "בחודש השני בארבעה עשר" (במדבר ט,יא).

נח לאכול פסח בו, שנאמר "על מצות ומרורים, יאכלוהו" (במדבר ט,יא).

נט לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות, שנאמר "ותקעתם בחצוצרות" (במדבר י,י).

ס להיות כל קרבנות בהמה מיום שמיני והלאה, שנאמר "ומיום השמיני, והלאה" (ויקרא כב,כז).

סא להיות כל קרבן בהמה תמים, שנאמר "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב,כא).

סב למלוח כל קרבן, שנאמר "על כל קרבנך, תקריב מלח" (ויקרא ב,יג).

סג מעשה העולה, שנאמר "אם עולה קרבנו" (ויקרא א,ג).

סד מעשה החטאת, שנאמר "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו,יח).

סה מעשה האשם, שנאמר "זאת תורת, האשם" (ויקרא ז,א).

סו מעשה זבח השלמים, שנאמר "וזאת תורת, זבח השלמים" (ויקרא ז,יא).

סז מעשה המנחה, שנאמר "ונפש, כי תקריב קרבן מנחה" (ויקרא ב,א).

סח להקריב בית דין קרבן אם טעו בהוראה, שנאמר "ואם כל עדת ישראל, ישגו" (ויקרא ד,יג).

סט להקריב היחיד קרבן חטאת אם שגג במצות לא תעשה שחייבין עליה כרת, שנאמר "נפש כי תחטא" (ויקרא ד,ב).

ע להקריב היחיד קרבן אם נסתפק לו אם חטא בחטא שחייבין עליו חטאת או לא חטא, שנאמר "ולא ידע ואשם . . . והביא את אשמו" (ראה ויקרא ה,יז-יח); וזה הוא הנקרא אשם תלוי.

עא להקריב השוגג במעילה, או החוטא בגזילה, או בשפחה חרופה, או שכפר בפיקדון ונשבע, קרבן אשם; וזה הוא הנקרא אשם ודאי.

עב להקריב קרבן עולה ויורד, שנאמר "ואם לא תגיע ידו" (ויקרא ה,ז), "ואם לא תשיג ידו" (ויקרא ה,יא).

עג להתוודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם, בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן, שנאמר "והתוודו, את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה,ז).

עד להקריב הזב קרבן אחר שיטהר, שנאמר "וכי יטהר הזב . . ." (ויקרא טו,יג).

עה להקריב הזבה קרבן אחר שתטהר, שנאמר "ואם טהרה, מזובה" (ויקרא טו,כח).

עו להקריב היולדת קרבן אחר שתטהר, שנאמר "ובמלאות ימי טוהרה" (ויקרא יב,ו).

עז להקריב המצורע קרבן אחר שיטהר, שנאמר "וביום השמיני" (ויקרא יד,י).

עח לעשר הבהמה, שנאמר "וכל מעשר בקר וצאן" (ויקרא כז,לב).

עט לקדש בכור הבהמה הטהורה ולהקריבו, שנאמר "כל הבכור אשר ייוולד" (דברים טו,יט).

פ לפדות בכור אדם, שנאמר "אך פדה תפדה, את בכור האדם" (במדבר יח,טו).

פא לפדות פטר חמור, שנאמר "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד,כ).

פב לערוף פטר חמור, שנאמר "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג,יג; שמות לד,כ).

פג להביא כל הקרבנות שיש על האדם בחובה או בנדבה ברגל ראשון שפגע בו, שנאמר "ובאת שמה. והבאתם שמה" (דברים יב,ה-ו).

פד להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה, שנאמר "ושם תעשה, כול אשר אנוכי מצווך" (דברים יב,יד).

פה להיטפל בהבאת הקרבנות מחוצה לארץ לבית הבחירה, שנאמר "רק קודשיך אשר יהיו לך, ונדריך, תישא ובאת" (דברים יב,כו); מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקודשי חוצה לארץ.

פו לפדות קודשים בעלי מומין ויהיו מותרין באכילה, שנאמר "רק בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר" (דברים יב,טו); מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שייפדו.

פז להיות התמורה קודש, שנאמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג).

פח לאכול שיירי מנחות, שנאמר "והנותרת ממנה, יאכלו אהרון ובניו" (ויקרא ו,ט).

פט לאכול בשר חטאת ואשם, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט,לג).

צ לשרוף בשר קודש שנטמא, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא" (ויקרא ז,יט).

צא לשרוף נותר, שנאמר "והנותר, מבשר הזבח--ביום, השלישי, באש, יישרף" (ויקרא ז,יז).

צב לגדל הנזיר שיערו, שנאמר "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה).

צג לגלח הנזיר שיערו על קרבנותיו במלאות ימי נזרו, או בתוך ימי נזרו אם נטמא, שנאמר "וכי ימות מת עליו" (במדבר ו,ט).

צד לקיים אדם כל שהוציא בשפתיו, מקרבן או צדקה וכיוצא בהן, שנאמר "מוצא שפתיך, תשמור ועשית" (דברים כג,כד).

צה לדון בהפר נדרים בכל הדינין האמורין בפרשה.

צו להיות כל נוגע בנבילה טמא, שנאמר "וכי ימות מן הבהמה" (ויקרא יא,לט).

צז להיות שמונה שרצים מטמאין, שנאמר "וזה לכם הטמא" (ויקרא יא,כט).

צח להיות האוכלין מיטמאין, שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל" (ויקרא יא,לד).

צט להיות הנידה טמאה ומטמאה לאחרים.

ק להיות היולדת טמאה כנידה.

קא להיות המצורע טמא ומטמא.

קב להיות בגד מנוגע טמא ומטמא.

קג להיות בית מנוגע מטמא.

קד להיות הזב מטמא.

קה להיות שכבת זרע מטמאה.

קו להיות זבה מטמאה.

קז להיות המת מטמא.

קח להיות מי נידה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין מטומאת מת בלבד. וכל אלו הדינין של טמאות אלו, רוב משפט כל טומאה וטומאה מהן מבואר בתורה שבכתב.

קט להיות הטהרה מכל הטמאות בטבילה במי מקוה, שנאמר "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא טו,טז); כך למדו מפי השמועה שרחיצה זו במים שכל גופו עולה בהן בבת אחת.

קי להיות הטהרה מן הצרעת בין צרעת אדם בין צרעת בית בעץ ארז ואיזוב ושני תולעת ושתי ציפורים ומים חיים, שנאמר "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד,ב).

קיא להיות המצורע מגלח כל שיערו, שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שיערו" (ויקרא יד,ט).

קיב להיות המצורע ידוע לכול בדברים האמורים בו, "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם, יעטה; וטמא טמא, יקרא" (ויקרא יג,מה). וכן שאר הטמאים צריכין להודיע את עצמן.

קיג לעשות פרה אדומה להיות אפרה מוכן, שנאמר "והייתה לעדת בני ישראל" (במדבר יט,ט).

קיד להיות מעריך אדם נותן דמים הקצובין בפרשה, שנאמר "איש, כי יפליא נדר" (ויקרא כז,ב).

קטו להיות מעריך בהמה טמאה נותן דמיה, שנאמר "והעמיד את הבהמה" (ויקרא כז,יא).

קטז להיות מעריך ביתו נותן כערך הכוהן, שנאמר "ואיש, כי יקדיש את ביתו" (ויקרא כז,יד).

קיז ליתן מקדיש שדהו ערכה האמור בתורה, שנאמר "ואם משדה אחוזתו" (ויקרא כז,טז).

קיח להוסיף המועל או אוכל תרומה חומש על הקרן ולהחזירו, שנאמר "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם" (ויקרא ה,טז).

קיט להיות נטע רבעי קודש, שנאמר "יהיה, כל פרייו--קודש הילולים" (ויקרא יט,כד).

קכ להניח פיאה.

קכא להניח לקט.

קכב להניח עומר השכחה.

קכג להניח עוללות בכרם.

קכד להניח פרט הכרם. לפי שבכל אלו נאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י; ויקרא כג,כב); וזו היא מצות עשה שלהם.

קכה להביא ביכורים לבית הבחירה, שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך" (שמות כג,יט; שמות לד,כו).

קכו להפריש תרומה גדולה לכוהן, שנאמר "ראשית דגנך . . ." (דברים יח,ד).

קכז להפריש מעשר דגן ללויים, שנאמר "וכל מעשר הארץ" (ויקרא כז,ל).

קכח להפריש מעשר שני להיאכל לבעליו בירושלים, שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך" (דברים יד,כב); מפי השמועה למדו שזה הוא מעשר שני.

קכט להיות הלויים מפרישין מעשר מן המעשר שלקחו מישראל ונותנין אותו לכוהנים, שנאמר "ואל הלויים תדבר" (במדבר יח,כו).

קל להפריש מעשר עני תחת מעשר שני בשלישית ובשישית בשבוע, שנאמר "מקצה שלוש שנים, תוציא את כל מעשר תבואתך" (דברים יד,כח).

קלא להתוודות וידוי מעשר, שנאמר "ואמרת לפני ה' אלוהיך ביערתי הקודש" (דברים כו,יג).

קלב לקרות על הביכורים, שנאמר "וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך" (דברים כו,ה).

קלג להפריש חלה לכוהן, שנאמר "ראשית, עריסותיכם--חלה, תרימו" (במדבר טו,כ).

קלד להשמיט קרקע, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג,יא).

קלה לשבות מעבודת הארץ, שנאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד,כא).

קלו לקדש שנת יובל בשביתה כשמיטה, שנאמר "וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,י).

קלז לתקוע בשופר בשנת היובל, שנאמר "והעברת שופר תרועה" (ויקרא כה,ט).

קלח ליתן גאולה לארץ בשנת יובל, שנאמר "ובכול, ארץ אחוזתכם, גאולה, תיתנו לארץ" (ויקרא כה,כד).

קלט להיות גאולת בתי ערי חומה עד שנה, שנאמר "ואיש, כי ימכור בית מושב עיר חומה" (ויקרא כה,כט).

קמ למנות שני יובל שנים ושמיטים, שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים" (ויקרא כה,ח).

קמא להשמיט כספים בשביעית, שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו,ב).

קמב לנגוש לנוכרי, שנאמר "את הנוכרי, תיגוש; ואשר יהיה לך" (דברים טו,ג).

קמג ליתן מן הבהמה לכוהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר "ונתן, לכוהן, הזרוע" (דברים יח,ג).

קמד ליתן ראשית הגז לכוהן, שנאמר "וראשית גז צאנך--תיתן לו" (דברים יח,ד).

קמה לדון בדיני חרמים, מהם לה' ומהם לכוהן, שנאמר "אך כל חרם . . ." (ויקרא כז,כח).

קמו לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל בשרן, שנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב,כא).

קמז לכסות דם חיה ועוף, שנאמר "ושפך, את דמו, וכיסהו, בעפר" (ויקרא יז,יג).

קמח לשלח הקן, שנאמר "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך" (דברים כב,ז).

קמט לבדוק בסימני בהמה, שנאמר "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא,ב).

קנ לבדוק בסימני העוף עד שיבדיל בין טמא שבו לטהור שבו, שנאמר "כל ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא).

קנא לבדוק בסימני חגבים לידע טהור מן הטמא, שנאמר "אשר לו כרעיים" (ויקרא יא,כא).

קנב לבדוק בסימני דגים, שנאמר "את זה, תאכלו, מכול, אשר במים" (ויקרא יא,ט; דברים יד,ט).

קנג לקדש חודשים ולחשוב שנים וחודשים בבית דין בלבד, שנאמר "החודש הזה לכם, ראש חודשים" (שמות יב,ב).

קנד לשבות בשבת, שנאמר "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא).

קנה לקדש שבת, שנאמר "זכור את יום השבת, לקדשו" (שמות כ,ז).

קנו לבער חמץ, שנאמר "ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב,טו).

קנז לספר ביציאת מצריים בלילה הראשון של חג המצות, שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח).

קנח לאכול מצה בליל זה, שנאמר "בערב, תאכלו, מצות" (שמות יב,יח).

קנט לשבות בראשון של פסח, שנאמר "ביום הראשון, מקרא קודש" (שמות יב,טז).

קס לשבות בשביעי בו, שנאמר "וביום השביעי, מקרא קודש" (שמות יב,טז; במדבר כח,כה).

קסא לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום, שנאמר "וספרתם לכם, ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו).

קסב לשבות ביום חמישים, שנאמר "וקראתם בעצם היום הזה, מקרא קודש" (ויקרא כג,כא).

קסג לשבות בראשון של חודש השביעי, שנאמר "באחד לחודש, יהיה לכם שבתון" (ויקרא כג,כד).

קסד להתענות בעשירי בו, שנאמר "ובעשור לחודש תענו את נפשותיכם" (ראה ויקרא טז,כט; במדבר כט,ז).

קסה לשבות ביום הצום, שנאמר "שבת שבתון הוא לכם" (ויקרא כג,לב).

קסו לשבות בראשון של חג הסוכות, שנאמר "ביום הראשון, מקרא קודש" (ויקרא כג,לה).

קסז לשבות בשמיני של חג, שנאמר "וביום השמיני מקרא קודש" (ראה ויקרא כג,לו).

קסח לישב בסוכה שבעת ימים, שנאמר "בסוכות תשבו, שבעת ימים" (ויקרא כג,מב).

קסט ליטול לולב, שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר" (ויקרא כג,מ).

קע לשמוע קול שופר בראש השנה, שנאמר "יום תרועה, יהיה לכם" (במדבר כט,א).

קעא ליתן מחצית השקל בכל שנה, שנאמר "זה ייתנו, כל העובר" (שמות ל,יג).

קעב לשמוע מכל נביא שיהיה בכל דור ודור אם לא יוסיף ולא יגרע, שנאמר "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו).

קעג למנות מלך, שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו).

קעד לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להם לישראל, שנאמר "ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (דברים יז,יא).

קעה לנטות אחרי רבים אם תהיה מחלוקת בין הסנהדרין בדינין, שנאמר "אחרי רבים--להטות" (שמות כג,ב).

קעו למנות שופטים ושוטרים בכל קהל וקהל מישראל, שנאמר "שופטים ושוטרים, תיתן לך" (דברים טז,יח).

קעז להשוות בין בעלי דינין בשעה שעומדין בדין, שנאמר "בצדק, תשפוט עמיתך" (ויקרא יט,טו).

קעח להעיד בבית דין למי שיש לו עדות, שנאמר "והוא עד, או ראה או ידע" (ויקרא ה,א).

קעט לחקור העדים הרבה, שנאמר "ודרשת וחקרת ושאלת, היטב" (דברים יג,טו).

קפ לעשות לעדים זוממים כמו שדימו לעשות, שנאמר "ועשיתם לו, כאשר זמם" (דברים יט,יט).

קפא לערוף את העגלה כמצותה, שנאמר "וערפו שם את העגלה, בנחל" (דברים כא,ד).

קפב להכין שש ערי מקלט, שנאמר "תכין לך, הדרך, ושילשת את גבול ארצך" (דברים יט,ג).

קפג לתת ללויים ערים לשבת, וגם הם קולטות, שנאמר "ונתנו ללויים . . . ערים" (במדבר לה,ב).

קפד לעשות מעקה, שנאמר "ועשית מעקה לגגך" (דברים כב,ח).

קפה לאבד עבודה זרה וכל משמשיה, שנאמר "אבד תאבדון את כל המקומות" (דברים יב,ב).

קפו להרוג אנשי עיר הנידחת ולשרוף את העיר, שנאמר "ושרפת באש . . ." (דברים יג,יז).

קפז לאבד שבעה עממים מארץ ישראל, שנאמר "החרם תחרימם" (דברים כ,יז).

קפח להכרית זרעו של עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט).

קפט לזכור מה שעשה עמלק תמיד, שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז).

קצ לעשות במלחמת הרשות כמשפט הכתוב בתורה, שנאמר "כי תקרב אל עיר" (דברים כ,י).

קצא למשוח כוהן למלחמה, שנאמר "והיה, כקורבכם אל המלחמה; וניגש הכוהן" (דברים כ,ב).

קצב להתקין יד במחנה, שנאמר "ויד תהיה לך, מחוץ למחנה" (דברים כג,יג).

קצג להתקין יתד, שנאמר "ויתד תהיה לך, על אזנך" (דברים כג,יד).

קצד להשיב את הגזל, שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה,כג).

קצה ליתן צדקה, שנאמר "פתוח תפתח את ידך" (דברים טו,ח; דברים טו,יא).

קצו להעניק לעבד עברי, שנאמר "הענק תעניק, לו" (דברים טו,יד); וכן לאמה עברייה.

קצז להלוות לעני, שנאמר "אם כסף תלווה את עמי, את העני" (שמות כב,כד); "אם" זה אינו רשות אלא מצוה, שנאמר "והעבט, תעביטנו" (דברים טו,ח).

קצח להלוות לנוכרי בריבית, שנאמר "לנוכרי תשיך" (דברים כג,כא); מפי השמועה למדו שזו מצות עשה.

קצט להשיב המשכון לבעליו, שנאמר "השב תשיב לו את העבוט" (דברים כד,יג).

ר ליתן שכר שכיר בזמנו, שנאמר "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד,טו).

רא להיות השכיר אוכל בזמן שכירותו, שנאמר "כי תבוא בכרם ריעך . . . כי תבוא בקמת ריעך" (דברים כג,כה-כו).

רב לעזוב מעל חברו או מעל בהמתו, שנאמר "עזוב תעזוב, עימו" (שמות כג,ה).

רג להקים המשא על הבהמה, שנאמר "הקם תקים, עימו" (דברים כב,ד).

רד להשיב האבידה, שנאמר "השב תשיבם, לאחיך" (דברים כב,א).

רה להוכיח החוטא, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז).

רו לאהוב כל אדם מבני ברית, שנאמר "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח).

רז לאהוב את הגר, שנאמר "ואהבתם, את הגר" (דברים י,יט).

רח לצדק מאזניים עם המשקלות, שנאמר "מאזני צדק אבני צדק" (ויקרא יט,לו).

רט לכבד החכמים, שנאמר "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט,לב).

רי לכבד אב ואם, שנאמר "כבד את אביך, ואת אימך" (שמות כ,יא; דברים ה,טו).

ריא ליראה מאב ואם, שנאמר "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא יט,ג).

ריב לפרות ולרבות, שנאמר "פרו ורבו" (בראשית ט,ז).

ריג לבעול בקידושין, שנאמר "כי ייקח איש, אישה; ובא אליה" (דברים כב,יג; וראה דברים כד,א).

ריד לשמח חתן את אשתו שנה, שנאמר "נקי יהיה לביתו, שנה אחת" (דברים כד,ה).

רטו למול את הבן, שנאמר "וביום, השמיני, יימול, בשר עורלתו" (ויקרא יב,ג).

רטז לייבם אשת אח, שנאמר "יבמה יבוא עליה" (דברים כה,ה).

ריז לחלוץ ליבם, שנאמר "וחלצה נעלו" (דברים כה,ט).

ריח לישא אונס את אנוסתו, שנאמר "ולו תהיה לאישה" (דברים כב,כט).

ריט לישב מוציא שם רע עם אשתו כל ימיו, שנאמר "ולו תהיה לאישה" (דברים כב,יט).

רכ לדון במפתה בחמישים שקל עם שאר דיניו, שנאמר "כי יפתה איש" (שמות כב,טו).

רכא לעשות ליפת תואר ככתוב, שנאמר "וראית, בשביה" (דברים כא,יא).

רכב לגרש בשטר, שנאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג).

רכג לעשות לסוטה כתורתה, שנאמר "ועשה לה הכוהן, את כל התורה הזאת" (במדבר ה,ל).

רכד להלקות הרשעים, שנאמר "והפילו השופט והכהו" (דברים כה,ב).

רכה להגלות רוצח בשגגה, שנאמר "וישב שם, עד מות הכוהן" (ראה במדבר לה,כה).

רכו להיות בית דין הורגין בסיף, שנאמר "נקום, יינקם" (שמות כא,כ).

רכז להיות בית דין הורגין בחנק, שנאמר "מות יומת הנואף, והנואפת" (ויקרא כ,י).

רכח להיות בית דין שורפין באש, שנאמר "באש ישרפו אותו, ואתהן" (ויקרא כ,יד).

רכט להיות בית דין סוקלין באבנים, שנאמר "וסקלתם אותם" (דברים כב,כד).

רל לתלות מי שנתחייב תלייה, שנאמר "ותלית אותו, על עץ" (דברים כא,כב).

רלא לקבור הנהרג ביומו, שנאמר "כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא,כג).

רלב לדון בעבד עברי כהלכותיו, שנאמר "כי תקנה עבד עברי" (שמות כא,ב).

רלג לייעד אמה עברייה, שנאמר "אשר לו יעדה . . . ואם לבנו, ייעדנה" (שמות כא,ח-ט).

רלד לפדות אמה עברייה, שנאמר "והפדה" (שמות כא,ח).

רלה לעבוד בעבד כנעני לעולם, שנאמר "לעולם, בהם תעבודו" (ויקרא כה,מו).

רלו להיות החובל משלם ממון, שנאמר "וכי יריבון אנשים--והכה" (שמות כא,יח).

רלז לדון בנזקי בהמה, שנאמר "כי ייגוף שור איש את שור ריעהו" (שמות כא,לה).

רלח לדון בנזקי הבור, שנאמר "כי יפתח איש בור" (שמות כא,לג).

רלט לדון בגנב בתשלומין או במיתה, שנאמר "וכי יגנוב" (ראה שמות כא,לז), "אם במחתרת" (שמות כב,א), "וגונב איש" (שמות כא,טז).

רמ לדון בנזקי הבער, שנאמר "כי יבער איש, שדה או כרם" (שמות כב,ד).

רמא לדון בנזקי האש, שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב,ה).

רמב לדון בדין שומר חינם, שנאמר "כי ייתן איש אל ריעהו כסף או כלים" (שמות כב,ו).

רמג לדון בדין נושא שכר ושוכר, שנאמר "כי ייתן איש אל ריעהו חמור או שור" (שמות כב,ט).

רמד לדון בדין השואל, שנאמר "וכי ישאל איש מעם ריעהו" (שמות כב,יג).

רמה לדון בדין מקח וממכר, שנאמר "וכי תמכרו ממכר" (ויקרא כה,יד).

רמו לדון בדין טוען וכופר, שנאמר "על כל דבר פשע" (שמות כב,ח).

רמז להציל הנרדף ואפילו בנפש הרודף, שנאמר "וקצותה, את כפה" (דברים כה,יב).

רמח לדון בדיני נחלות, שנאמר "איש כי ימות, ובן אין לו . . . והייתה לבני ישראל" (במדבר כז,ח-יא).

מצוות לא תעשה
א מצוה ראשונה ממצוות לא תעשה, שלא לעלות במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה', שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים" (שמות כ,ב; דברים ה,ו).

ב שלא לעשות פסל, לא יעשה בידו ולא יעשו לו אחרים, שנאמר "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה" (שמות כ,ג; וראה דברים ה,ז).

ג שלא לעשות עבודה זרה ואפילו לאחרים, שנאמר "ואלוהי מסכה, לא תעשו לכם" (ויקרא יט,ד).

ד שלא לעשות צורות לנואי, ואף על פי שאין עובדין אותן, שנאמר "לא תעשון, איתי: אלוהי כסף" (שמות כ,יט).

ה שלא להשתחוות לעבודה זרה, אף על פי שאין דרך עבודתה בהשתחוויה, שנאמר "לא תשתחווה להם" (שמות כ,ד; דברים ה,ח).

ו שלא לעבוד עבודה זרה בדברים שדרכה להיעבד בהן, שנאמר "ולא תועבדם" (שמות כ,ד; שמות כג,כד; דברים ה,ח).

ז שלא להעביר למולך, שנאמר "ומזרעך לא תיתן, להעביר למולך" (ויקרא יח,כא).

ח שלא לעשות מעשה אוב, שנאמר "אל תפנו אל האובות" (ויקרא יט,לא).

ט שלא לעשות מעשה יידעוני, שנאמר "ואל היידעונים" (ויקרא יט,לא).

י שלא לפנות אחר עבודה זרה, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד).

יא שלא להקים מצבה, שנאמר "ולא תקים לך, מצבה" (דברים טז,כב).

יב שלא ליתן אבן משכית, שנאמר "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם" (ויקרא כו,א).

יג שלא ליטע אילן במקדש, שנאמר "לא תיטע לך אשרה, כל עץ" (דברים טז,כא).

יד שלא לישבע בעבודה זרה לעובדיה, ולא משביעין אותן בה, שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג).

טו שלא להדיח בני ישראל אחר עבודה זרה, שנאמר "לא יישמע על פיך" (שמות כג,יג); זו אזהרה למדיח.

טז שלא להסית אדם מישראל אחר עבודה זרה, שנאמר במסית "ולא יוסיפו לעשות, כדבר הרע" (דברים יג,יב).

יז שלא לאהוב המסית, שנאמר "לא תאבה לו" (דברים יג,ט).

יח שלא לעזוב השנאה למסית, שנאמר "ולא תשמע אליו" (דברים יג,ט).

יט שלא להציל המסית אלא עומד על דמו, שנאמר "לא תחוס עינך עליו" (דברים יג,ט).

כ שלא ילמד המוסת זכות על המסית, שנאמר "לא תחמול" (דברים יג,ט).

כא שלא ישתוק המוסת מללמד חובה על המסית, אם ידע לו חובה, שנאמר "ולא תכסה עליו" (דברים יג,ט).

כב שלא ליהנות בציפויי נעבד, שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (דברים ז,כה).

כג שלא לבנות עיר הנידחת לכמות שהייתה, שנאמר "לא תיבנה עוד" (דברים יג,יז).

כד שלא ליהנות בממון עיר הנידחת, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).

כה שלא ליהנות בעבודה זרה, ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו).

כו שלא להתנבא בשמה, שנאמר "ואשר ידבר, בשם אלוהים אחרים--ומת, הנביא ההוא" (דברים יח,כ).

כז שלא להתנבא בשקר, שנאמר "אשר יזיד לדבר דבר בשמי, את אשר לא ציוויתיו לדבר" (דברים יח,כ).

כח שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה, שנאמר "לא תשמע, אל דברי הנביא" (דברים יג,ד).

כט שלא נימנע מהריגת נביא השקר ולא נירא ממנו, שנאמר "לא תגור ממנו" (דברים יח,כב).

ל שלא ללכת בחוקות עובדי עבודה זרה ולא במנהגותם, שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ,כג).

לא שלא לקסום, שנאמר "לא יימצא בך . . . קוסם קסמים" (דברים יח,י).

לב שלא לעונן, שנאמר "לא תעוננו" (ויקרא יט,כו).

לג שלא לנחש, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט,כו).

לד שלא לכשף, שנאמר "לא יימצא בך . . . ומכשף" (דברים יח,י).

לה שלא לחבור חבר, שנאמר "וחובר, חבר" (דברים יח,יא).

לו שלא לשאול באוב, שנאמר "ושואל אוב" (דברים יח,יא).

לז שלא לשאול ביידעוני, שנאמר "ושואל אוב ויידעוני" (דברים יח,יא).

לח שלא לשאול בחלום מן המתים, שנאמר "ודורש אל המתים" (דברים יח,יא).

לט שלא תעדה אישה עדי איש, שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אישה" (דברים כב,ה).

מ שלא יעדה איש עדי אישה, שנאמר "ולא ילבש גבר שמלת אישה" (דברים כב,ה), מפני שזה היה מנהג עובדי עבודה זרה וכן מפורש בספרי עבודתה.

מא שלא לכתוב בגוף כעובדי עבודה זרה, שנאמר "וכתובת קעקע, לא תיתנו בכם" (ויקרא יט,כח).

מב שלא ללבוש שעטנז כמו שלובשין כומרי עבודה זרה, שנאמר "לא תלבש שעטנז" (דברים כב,יא).

מג שלא להקיף פיאת ראש ככומרי עבודה זרה, שנאמר "לא תקיפו, פאת ראשכם" (ויקרא יט,כז).

מד שלא להשחית כל הזקן כעובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תשחית, את פאת זקנך" (ויקרא יט,כז).

מה שלא להתגודד כעובדי עבודה זרה, שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד,א); וגדידה ושריטה אחת היא.

מו שלא לשכון בארץ מצריים לעולם, שנאמר "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה, עוד" (דברים יז,טז).

מז שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיית העיניים, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם" (במדבר טו,לט).

מח שלא לכרות ברית לשבעה עממין, שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב).

מט שלא להחיות אדם משבעה עממין, שנאמר "לא תחייה, כל נשמה" (דברים כ,טז).

נ שלא לחון על עובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תחונם" (דברים ז,ב).

נא שלא להושיב עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר "לא יישבו בארצך" (שמות כג,לג).

נב שלא להתחתן בעובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תתחתן, בם" (דברים ז,ג).

נג שלא יישא עמוני ומואבי בת ישראל לעולם, שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי" (דברים כג,ד).

נד שלא להרחיק זרע עשיו מן הקהל אלא עד שלושה דורות, שנאמר "לא תתעב אדומי" (דברים כג,ח).

נה שלא להרחיק מצרי מלבוא בקהל אלא עד שלושה דורות, שנאמר "לא תתעב מצרי" (דברים כג,ח).

נו שלא לקרוא שלום לעמון ומואב בתחילה בשעת מלחמה כשאר הגויים, שנאמר "לא תדרוש שלומם, וטובתם" (דברים כג,ז).

נז שלא להשחית אילני מאכל, וכן כל שיש בו השחתה אסור, שנאמר "לא תשחית את עצה" (דברים כ,יט).

נח שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מן אויביהם בשעת מלחמה, שנאמר "לא תערוץ, מפניהם" (דברים ז,כא), "לא, תיראום" (דברים ג,כב).

נט שלא יסור מלבבנו מעשה עמלק הרע שעשה לנו, שנאמר "לא, תשכח" (דברים כה,יט).

ס שאנו מוזהרין על ברכת השם, שנאמר "אלוהים, לא תקלל" (שמות כב,כז), ונאמר בעונש "ונוקב שם ה' מות יומת" (ויקרא כד,טז). וזה הכלל: כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת בית דין, הרי זו מצות לא תעשה--חוץ ממילה ופסח, שהן בכרת והן מצוות עשה.

סא שלא לעבור על שבועת ביטוי, שנאמר "ולא תישבעו בשמי, לשקר" (ויקרא יט,יב).

סב שלא לישבע לשוא, שנאמר "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י).

סג שלא לחלל את שם הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ולא תחללו, את שם קודשי" (ויקרא כב,לב).

סד שלא לנסות את דבר ה', שנאמר "לא תנסו, את ה' אלוהיכם" (דברים ו,טז).

סה שלא לאבד בית המקדש, או בתי כנסייות, ובתי מדרשות; וכן אין מוחקין את השמות המקודשין, ואין מאבדין את כתבי הקודש, שנאמר "אבד תאבדון . . . ואשריהם תשרפון" (דברים יב,ב-ג), "לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ד).

סו שלא ילין הצלוב על העץ, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא,כג).

סז שלא להשבית שמירה סביב למקדש, שנאמר "ושמרתם, את משמרת הקודש" (במדבר יח,ה).

סח שלא ייכנס כוהן להיכל בכל עת, שנאמר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז,ב).

סט שלא ייכנס בעל מום מן המזבח ולפנים להיכל, שנאמר "אך אל הפרוכת לא יבוא" (ויקרא כא,כג).

ע שלא יעבוד בעל מום, שנאמר "אשר יהיה בו מום--לא יקרב" (ויקרא כא,יז).

עא שלא יעבוד בעל מום עובר, שנאמר "כל איש אשר בו מום, לא יקרב" (ויקרא כא,יח).

עב שלא יתעסקו הלויים בעבודת הכוהנים ולא כוהנים בעבודת הלויים, שנאמר "אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו . . . גם הם גם אתם" (במדבר יח,ג).

עג שלא ייכנס למקדש ולא יורה בתורה שתוי יין, שנאמר "יין ושיכר אל תשת . . . בבואכם . . . ולהורות, את בני ישראל" (ויקרא י,ט-יא).

עד שלא יעבוד הזר במקדש, שנאמר "וזר, לא יקרב אליכם" (במדבר יח,ד).

עה שלא יעבוד כוהן טמא, שנאמר "ויינזרו מקודשי בני ישראל" (ויקרא כב,ב).

עו שלא יעבוד כוהן טבול יום עד שיעריב שמשו, שנאמר "ולא יחללו, שם אלוהיהם" (ויקרא כא,ו).

עז שלא ייכנס טמא לעזרה, שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה,ג); זה מחנה שכינה.

עח שלא ייכנס טמא למחנה לוייה, שכנגדו לדורות הר הבית, שנאמר "לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג,יא); זה מחנה לוייה.

עט שלא לבנות אבני מזבח גזית, שנאמר "לא תבנה אתהן גזית" (שמות כ,כא).

פ שלא לפסוע על המזבח, שנאמר "ולא תעלה במעלות, על מזבחי" (שמות כ,כב).

פא שלא לכבות אש המזבח, שנאמר "אש, תמיד תוקד על המזבח--לא תכבה" (ויקרא ו,ו).

פב שלא להקטיר ולהקריב במזבח הזהב, שנאמר "לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל,ט).

פג שלא לעשות במתכונת שמן המשחה, שנאמר "ובמתכונתו, לא תעשו" (שמות ל,לב).

פד שלא לסוך בשמן המשחה זר, שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל,לב).

פה שלא לעשות במתכונת הקטורת, שנאמר "ובמתכונתה, לא תעשו לכם" (ראה שמות ל,לז).

פו שלא להוציא בדי הארון, שנאמר "לא יסורו, ממנו" (שמות כה,טו).

פז שלא ייזח החושן מעל האיפוד, שנאמר "ולא ייזח החושן, מעל האיפוד" (שמות כח,כח; שמות לט,כא).

פח שלא ייקרע המעיל, שנאמר "כפי תחרא יהיה לו--לא ייקרע" (שמות כח,לב).

פט שלא להעלות קודשים בחוץ, שנאמר "הישמר לך, פן תעלה עולותיך" (דברים יב,יג).

צ שלא לשחוט קודשים בחוץ, שנאמר "אשר ישחט שור או כשב . . . ואל פתח אוהל מועד, לא הביאו . . . ונכרת" (ויקרא יז,ג-ד).

צא שלא להקדיש בעלי מומין למזבח, שנאמר "כול אשר בו מום, לא תקריבו" (ויקרא כב,כ); זה הוא איסור הקדשו.

צב שלא לשחוט בעלי מומין לשם קרבן, שנאמר "לא תקריבו אלה, לה'" (ויקרא כב,כב).

צג שלא לזרוק דם בעלי מומין לגבי המזבח, שנאמר בבעלי מומין "לא תקריבו לה'" (ויקרא כב,כד); וזה הוא איסור זריקת דמו.

צד שלא להקטיר אימורי בעלי מומין, שנאמר "ואישה, לא תיתנו מהם על המזבח" (ויקרא כב,כב).

צה שלא להקריב בעל מום עובר, שנאמר "לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה, אשר יהיה בו מום" (דברים יז,א); זה מום עובר.

צו שלא להקריב בעל מום מיד הגויים, שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו" (ויקרא כב,כה).

צז שלא ליתן מום בקודשים, שנאמר "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב,כא); כלומר, אל תיתן בו מום.

צח שלא להקריב שאור או דבש, שנאמר "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו" (ויקרא ב,יא).

צט שלא להקריב תפל, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך" (ויקרא ב,יג).

ק שלא להקריב אתנן ומחיר, שנאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג,יט).

קא שלא לשחוט אותו ואת בנו, שנאמר "אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח).

קב שלא ליתן זית במנחת חוטא, שנאמר "לא ישים עליה שמן" (ויקרא ה,יא).

קג שלא ליתן עליה לבונה, שנאמר "ולא ייתן עליה לבונה" (ויקרא ה,יא).

קד שלא ליתן זית במנחת סוטה, שנאמר "לא ייצוק עליו שמן" (במדבר ה,טו).

קה שלא ליתן עליו לבונה, שנאמר "ולא ייתן עליו לבונה" (במדבר ה,טו).

קו שלא להמיר, שנאמר "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו טוב ברע" (ויקרא כז,י).

קז שלא לשנות הקודשים מקרבן לקרבן, שנאמר בבכור "לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז,כו); כלומר, לא יקדישנו לקרבן אחר.

קח שלא לפדות בכור בהמה טהורה, שנאמר "אך בכור שור . . . לא תפדה" (במדבר יח,יז).

קט שלא למכור מעשר בהמה, שנאמר "לא ייגאל" (ויקרא כז,לג).

קי שלא למכור שדה החרם, שנאמר "כל חרם . . . לא יימכר" (ויקרא כז,כח).

קיא שלא לפדות שדה החרם, שנאמר "לא ייגאל" (ויקרא כז,כח).

קיב שלא יבדיל בחטאת העוף, שנאמר "ומלק את ראשו ממול עורפו, ולא יבדיל" (ויקרא ה,ח).

קיג שלא לעבוד בקודשים, שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך" (דברים טו,יט).

קיד שלא לגזוז את הקודשים, שנאמר "לא תגוז בכור צאנך" (דברים טו,יט).

קטו שלא ישחוט הפסח והחמץ קיים, שנאמר "לא תשחט על חמץ, דם זבחי" (שמות לד,כה).

קטז שלא להניח אימורי הפסח עד שייפסלו בלינה, שנאמר "ולא ילין חלב חגי, עד בוקר" (שמות כג,יח).

קיז שלא להותיר מבשר הפסח, שנאמר "לא תותירו ממנו, עד בוקר" (שמות יב,י).

קיח שלא להותיר מחגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר "ולא ילין מן הבשר . . ." (דברים טז,ד); מפי השמועה למדו שבבשר חגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, וזה שנאמר "לבוקר" (שם) לבוקרו של יום שני של פסח, שהוא שלישי לשחיטה.

קיט שלא להותיר מבשר פסח שני עד בוקר, שנאמר "לא ישאירו ממנו עד בוקר" (במדבר ט,יב).

קכ שלא להותיר מבשר התודה עד בוקר, שנאמר "ולא תותירו ממנו עד בוקר" (ראה ויקרא כב,ל); והוא הדין לשאר הקודשים, שאין מניחין אותן לאחר זמן אכילתן.

קכא שלא לשבור עצם בפסח, שנאמר "ועצם, לא תשברו בו" (שמות יב,מו).

קכב שלא לשבור עצם בפסח שני, שנאמר "ועצם לא ישברו בו" (במדבר ט,יב).

קכג שלא להוציא מבשר הפסח מן החבורה, שנאמר "לא תוציא מן הבית" (שמות יב,מו).

קכד שלא לעשות שיירי מנחות חמץ, שנאמר "לא תיאפה חמץ" (ויקרא ו,י).

קכה שלא לאכול בשר הפסח נא ומבושל, שנאמר "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל" (שמות יב,ט).

קכו שלא להאכיל בשר הפסח לגר תושב, שנאמר "תושב ושכיר, לא יאכל בו" (שמות יב,מה).

קכז שלא יאכל הערל בשר הפסח, שנאמר "כל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח).

קכח שלא להאכיל בשר הפסח לישראל שנשתמד, שנאמר "כל בן נכר, לא יאכל בו" (שמות יב,מג); כלומר, ישראל שנלווה לבני נכר ועבד עבודה זרה כמותם לא יאכל בו.

קכט שלא יאכל אדם שנטמא קודשים, שנאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו--ונכרתה" (ויקרא ז,כ).

קל שלא לאכול מן הקודשים שנטמאו, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל" (ויקרא ז,יט).

קלא שלא לאכול נותר, שנאמר "ואוכליו עוונו יישא . . . ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה" (ויקרא יט,ח).

קלב שלא לאכול פיגול, שנאמר "המקריב אותו לא ייחשב לו, פיגול יהיה; והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא" (ויקרא ז,יח); והוא בכרת.

קלג שלא יאכל זר תרומות, שנאמר "וכל זר, לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י).

קלד שלא יאכל אפילו תושב כוהן ושכירו תרומה, שנאמר "תושב כוהן ושכיר, לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י).

קלה שלא יאכל ערל תרומה, והוא הדין לשאר קודשים. ודבר זה לימדו הכתוב מן הפסח בגזירה שווה, ואינו בפירוש מן התורה; ומפי השמועה למדו שאיסור ערל בקודשים מגופי תורה, ואינו מדברי סופרים.

קלו שלא יאכל כוהן טמא תרומה, שנאמר "איש מזרעך . . . בקודשים לא יאכל" (ראה ויקרא כא,יז; ויקרא כב,ד).

קלז שלא תאכל חללה קודש, לא תרומות ולא חזה ושוק, שנאמר "ובת כוהן--כי תהיה, לאיש זר: היא, בתרומת הקודשים לא תאכל" (ויקרא כב,יב).

קלח שלא תיאכל מנחת כוהן, שנאמר "וכל מנחת כוהן כליל תהיה, לא תיאכל" (ויקרא ו,טז).

קלט שלא לאכול בשר חטאות הנעשות בפנים, שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה . . . לא תיאכל" (ויקרא ו,כג).

קמ שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה, שנאמר "לא תאכל, כל תועבה" (דברים יד,ג); למדנו מפי השמועה שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום הכתוב מדבר.

קמא שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך" (דברים יב,יז).

קמב שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, שנאמר "תירושך" (דברים יב,יז).

קמג שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים, שנאמר "ויצהרך" (דברים יב,יז).

קמד שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר "לא תוכל . . . ובכורות" (דברים יב,יז).

קמה שלא יאכלו הכוהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה, שנאמר "לא תוכל . . . בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז); מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לאסור בשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, לפי שכל דבר שייאכל חוץ למקום אכילתו "לא תוכל לאכול בשעריך" (שם) אקרא בו.

קמו שלא לאכול בשר העולה, שנאמר "לא תוכל . . . ונדריך אשר תידור" (ראה דברים יב,יז); כלומר, לא תוכל לאכול נדריך אשר תידור. וזו היא אזהרה של כל מועל, שלא ייהנה מן הקודשים האסורים ליהנות מהם; ואם נהנה, מעל.

קמז שלא לאכול בשר קודשים קלים קודם זריקת דמים, שנאמר "לא תוכל . . . ונדבותיך" (דברים יב,יז); כלומר, לא תוכל לאכול נדבותיך עד שייזרק דמם.

קמח שלא יאכל זר בשר קודשי קודשים, שנאמר "וזר לא יאכל, כי קודש הם" (שמות כט,לג).

קמט שלא יאכל כוהן ביכורים קודם הנחה בעזרה, שנאמר "לא תוכל . . . ותרומת ידך" (דברים יב,יז); אלו הביכורים.

קנ שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שייפדה, שנאמר "לא ביערתי ממנו בטמא" (דברים כו,יד).

קנא שלא לאכול מעשר שני באנינות, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד).

קנב שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר דברים שאין בהם אכילה ושתייה, שנאמר "ולא נתתי ממנו, למת" (דברים כו,יד); וכל שהוא חוץ לצורכי הגוף החי, "נתתי ממנו, למת" אקרא בו.

קנג שלא לאכול טבל; והטבל הוא הדבר שגידוליו מן הארץ החייב בתרומות ומעשרות, שלא הוציאו ממנו תרומת ה': שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל--את אשר ירימו, לה'" (ויקרא כב,טו); כלומר, דברים שהן עתידין להרים אותם לה', לא יעשו אותם חול ויאכלו אותם בטבלם.

קנד שלא להקדים תרומה לביכורים, ולא מעשר ראשון לתרומה, ולא מעשר שני לראשון, אלא מוציאין על הסדר: ביכורים תחילה, ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני; שנאמר "מלאתך ודמעך, לא תאחר" (שמות כב,כח), כלומר לא תאחר דבר הראוי להקדימו.

קנה שלא לאחר הנדרים והנדבות שנדר ושנדב, שנאמר "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב).

קנו שלא לעלות לחג בלא קרבן, שנאמר "ולא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו).

קנז שלא לעבור על דברים שאסר אדם על נפשו, שנאמר "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג).

קנח שלא ייקח כוהן זונה, שנאמר "אישה זונה . . . לא ייקחו" (ויקרא כא,ז).

קנט שלא ייקח כוהן חללה, שנאמר "וחללה לא ייקחו" (ויקרא כא,ז).

קס שלא ייקח כוהן גרושה, שנאמר "ואישה גרושה מאישה לא ייקחו" (ויקרא כא,ז).

קסא שלא ייקח כוהן גדול אלמנה, שנאמר "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא ייקח" (ויקרא כא,יד).

קסב שלא יבעול כוהן גדול אלמנה, ואפילו בלא קידושין, מפני שמחללה, שנאמר "ולא יחלל זרעו, בעמיו" (ויקרא כא,טו); הרי הוא מוזהר שלא לחלל כשרה.

קסג שלא ייכנס כוהן למקדש פרוע ראש, שנאמר "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י,ו).

קסד שלא ייכנס כוהן למקדש קרוע בגדים, שנאמר "ובגדיכם לא תפרומו" (ויקרא י,ו).

קסה שלא ייצא כוהן מן העזרה בשעת העבודה, שנאמר "ומפתח אוהל מועד לא תצאו" (ויקרא י,ז).

קסו שלא ייטמא כוהן הדיוט לשאר מתים, שנאמר "לנפש לא ייטמא בעמיו" (ויקרא כא,א).

קסז שלא ייטמא כוהן גדול ואפילו לקרוביו, שנאמר "לאביו ולאימו, לא ייטמא" (ויקרא כא,יא).

קסח שלא ייכנס כוהן גדול עם מת, שנאמר "ועל כל נפשות מת, לא יבוא" (ויקרא כא,יא); כך למדו מפי השמועה, שהוא חייב בבל יבוא וחייב בבל ייטמא.

קסט שלא ייקח כל שבט לוי חלק בארץ, שנאמר "ונחלה לא יהיה לו" (דברים יח,ב).

קע שלא ייקח כל שבט לוי חלק בביזה בשעת כיבוש הארץ, שנאמר "לא יהיה לכוהנים הלויים" (דברים יח,א).

קעא שלא לעשות קורחה על מת, שנאמר "לא תשימו קורחה בין עיניכם--למת" (דברים יד,א).

קעב שלא לאכול בהמה טמאה, שנאמר "אך את זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה" (ויקרא יא,ד; דברים יד,ז).

קעג שלא לאכול דג טמא, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא).

קעד שלא לאכול עוף טמא, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג).

קעה שלא לאכול שרץ העוף, שנאמר "כול שרץ העוף, טמא הוא לכם: לא, ייאכלו" (דברים יד,יט).

קעו שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר "וכל השרץ, השורץ על הארץ--שקץ הוא, לא ייאכל" (ויקרא יא,מא).

קעז שלא לאכול רמש הארץ, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא,מד).

קעח שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאוויר, שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ--לא תאכלום" (ויקרא יא,מב).

קעט שלא לאכול שרץ המים, שנאמר "אל תשקצו, את נפשותיכם, בכל השרץ, השורץ" (ויקרא יא,מג).

קפ שלא לאכול מתה, שנאמר "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד,כא).

קפא שלא לאכול טריפה, שנאמר "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" (שמות כב,ל).

קפב שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר "לא תאכל הנפש, עם הבשר" (דברים יב,כג).

קפג שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב,לג).

קפד שלא לאכול דם, שנאמר "וכל דם, לא תאכלו" (ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כו).

קפה שלא לאכול חלב, שנאמר "כל חלב שור וכשב, ועז--לא תאכלו" (ויקרא ז,כג).

קפו שלא לבשל בשר בחלב, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא).

קפז שלא לאכול בשר בחלב, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" פעם שנייה (שמות לד,כו); כך למדו מפי השמועה, שאחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה.

קפח שלא לאכול בשר שור הנסקל, שנאמר "ולא ייאכל את בשרו" (שמות כא,כח).

קפט שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם הפסח, שנאמר "ולחם . . . לא תאכלו" (ויקרא כג,יד).

קצ שלא לאכול קלי מן החדש, שנאמר "וקלי . . . לא תאכלו" (ויקרא כג,יד).

קצא שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה, שנאמר "וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד).

קצב שלא לאכול עורלה, שנאמר "שלוש שנים, יהיה לכם ערלים--לא ייאכל" (ויקרא יט,כג).

קצג שלא לאכול כלאי הכרם, שנאמר "פן תקדש, המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת, הכרם" (דברים כב,ט); זה הוא איסור אכילה.

קצד שלא לשתות יין נסך, שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח).

קצה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא, שנאמר "בננו זה . . . זולל, וסובא" (דברים כא,כ).

קצו שלא לאכול ביום הצום, שנאמר "כי כל הנפש אשר לא תעונה" (ויקרא כג,כט).

קצז שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג).

קצח שלא לאכול תערובת חמץ, שנאמר "כל מחמצת, לא תאכלו" (שמות יב,כ).

קצט שלא לאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז,ג).

ר שלא ייראה חמץ, שנאמר "לא ייראה לך חמץ" (שמות יג,ז).

רא שלא יימצא חמץ, שנאמר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט).

רב שלא ישתה הנזיר יין, ולא דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין, שנאמר "וכל משרת ענבים" (במדבר ו,ג); ואפילו החמיץ היין או דבר שנתערב בו היין, הרי זה אסור עליו, שנאמר "חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה" (שם).

רג שלא יאכל ענבים לחים, שנאמר "וענבים לחים . . . לא יאכל" (במדבר ו,ג).

רד שלא יאכל ענבים יבשים, שנאמר "ויבשים לא יאכל" (במדבר ו,ג).

רה שלא יאכל חרצנים, שנאמר "מחרצנים . . . לא יאכל" (במדבר ו,ד).

רו שלא יאכל זוגים, שנאמר "ועד זג--לא יאכל" (במדבר ו,ד).

רז שלא ייטמא הנזיר למת, שנאמר "לאביו ולאימו . . . לא ייטמא להם, במותם" (במדבר ו,ז).

רח שלא ייכנס באוהל המת, שנאמר "על נפש מת, לא יבוא" (במדבר ו,ו).

רט שלא יגלח הנזיר, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה).

רי שלא לקצור כל השדה, שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג,כב).

ריא שלא ללקוט השיבולים הנופלות בשעת קצירה, שנאמר "ולקט קצירך, לא תלקט" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב).

ריב שלא לבצור עוללות הכרם, שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י).

ריג שלא ללקוט פרט הכרם, שנאמר "ופרט כרמך לא תלקט" (ויקרא יט,י).

ריד שלא ליקח עומר השכחה, שנאמר "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט); וכן לכל האילנות יש שכחה, שנאמר "לא תפאר אחריך" (דברים כד,כ).

רטו שלא לזרוע כלאי זרעים, שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט).

רטז שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם, שנאמר "לא תזרע כרמך, כלאיים" (דברים כב,ט).

ריז שלא להרביע בהמה מין עם שאינו מינו, שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאיים" (ויקרא יט,יט).

ריח שלא יעשה מלאכה בשני מיני בהמה כאחד, שנאמר "לא תחרוש בשור ובחמור, יחדיו" (דברים כב,י).

ריט שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה בדבר שאוכלת ממנו ונהנית, שנאמר "לא תחסום שור, בדישו" (דברים כה,ד).

רכ שלא לעבוד אדמה בשביעית, שנאמר "שדך לא תזרע" (ויקרא כה,ד).

רכא שלא לעבוד אילן בשביעית, שנאמר "וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה,ד).

רכב שלא לקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצרין בשאר השנים, שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כה,ה).

רכג שלא לאסוף פירות האילן בשביעית כדרך שאוספין בכל שנה ושנה, שנאמר "ואת עינבי נזיריך לא תבצור" (ויקרא כה,ה).

רכד שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן, שנאמר בה "לא תזרעו" (ויקרא כה,יא).

רכה שלא לקצור ספיחי יובל כשאר השנים, שנאמר בו "לא תקצרו את ספיחיה" (ויקרא כה,יא).

רכו שלא לאסוף פירות יובל כאסיפת שאר השנים, שנאמר בו "ולא תבצרו את נזיריה" (ויקרא כה,יא).

רכז שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר "והארץ, לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה,כג).

רכח שלא לשנות מגרשי הלויים ושדותיהם, שנאמר "ושדה מגרש עריהם, לא יימכר" (ויקרא כה,לד); מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא ישתנה.

רכט שלא לעזוב הלויים, שנאמר "הישמר לך, פן תעזוב את הלוי" (דברים יב,יט), אלא נותנין להם מתנותיהם ומשמחין אותן בהן בכל רגל ורגל.

רל שלא יתבע הלוואה שעברה עליה שביעית, שנאמר "לא ייגוש את ריעהו ואת אחיו" (דברים טו,ב).

רלא שלא יימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה, שנאמר "הישמר לך פן יהיה דבר . . ." (דברים טו,ט). זה הכלל--כל מקום שנאמר הישמר או פן או אל, אינו אלא מצות לא תעשה.

רלב שלא להימנע מלהחיות לעני ומליתן לו מה שהוא צריך, שנאמר "לא תאמץ את לבבך . . ." (דברים טו,ז); נמצא הנותן צדקה עושה מצות עשה, והמעלים עיניו מן הצדקה יתר על שביטל עשה עבר על לא תעשה.

רלג שלא לשלח עבד עברי ריקם כשייצא חופשי, שנאמר "לא תשלחנו, ריקם" (דברים טו,יג).

רלד שלא יתבע העני בחובו כשיידע שהוא עני, ולא יצר לו, שנאמר "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד).

רלה שלא להלוות בריבית לישראל, שנאמר "את כספך--לא תיתן לו, בנשך; ובמרבית" (ויקרא כה,לז).

רלו שלא ללוות בריבית, שנאמר "לא תשיך לאחיך" (דברים כג,כ); כך למדו מפי השמועה, שזו אזהרה ללווה שלא יינשך למלווה.

רלז שלא להשית יד בין לווה ומלווה בריבית, ולא להיות ערב, ולא עד, ולא לכתוב שטר ביניהם, שנאמר "לא תשימון עליו, נשך" (שמות כב,כד).

רלח שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר "לא תלין פעולת שכיר" (ויקרא יט,יג).

רלט שלא ימשכן בעל חוב בזרוע, שנאמר "לא תבוא אל ביתו, לעבוט עבוטו" (דברים כד,י).

רמ שלא למנוע העבוט מבעליו העני בעת שהוא צריך לו, שנאמר "לא תשכב, בעבוטו" (דברים כד,יב); כלומר, לא תשכב ועבוטו עימך, אלא תשיבנו לו בלילה, הואיל והוא צריך לו בלילה.

רמא שלא למשכן האלמנה, שנאמר "ולא תחבול, בגד אלמנה" (דברים כד,יז).

רמב שלא לחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש, שנאמר "לא יחבול ריחיים, ורכב" (דברים כד,ו).

רמג שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר "לא תגנוב" (שמות כ,יב; דברים ה,טז); זה גונב נפש.

רמד שלא לגנוב ממון, שנאמר "לא, תגנובו" (ויקרא יט,יא); זו היא גניבת ממון.

רמה שלא לגזול, שנאמר "לא תגזול" (ויקרא יט,יג).

רמו שלא להסיג גבולות, שנאמר "לא תסיג גבול ריעך" (דברים יט,יד).

רמז שלא לעשוק, שנאמר "לא תעשוק את ריעך" (ויקרא יט,יג).

רמח שלא לכחש בממון חברו, שנאמר "לא תכחשו" (ויקרא יט,יא).

רמט שלא לישבע על כפירת ממון חברו, שנאמר "לא תשקרו" (ויקרא יט,יא); כלומר, לא תישבע על שקר בממון שיש לחברך בידך.

רנ שלא יונה במקח וממכר, שנאמר "אל תונו, איש את אחיו" (ויקרא כה,יד).

רנא שלא יונה בדברים, שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך" (ויקרא כה,יז); זו אונאת דברים.

רנב שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר "וגר לא תונה" (שמות כב,כ).

רנג שלא להונות את הגר במקח וממכר, שנאמר "ולא תלחצנו" (שמות כב,כ).

רנד שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל לאדוניו שבחוצה לארץ, שנאמר "לא תסגיר עבד, אל אדוניו" (דברים כג,טז).

רנה שלא להונות עבד זה, שנאמר "עימך יישב בקרבך . . . בטוב לו; לא, תוננו" (דברים כג,יז).

רנו שלא לענות יתום ואלמנה, שנאמר "כל אלמנה ויתום, לא תענון" (שמות כב,כא).

רנז שלא לעבוד בעבד עברי עבודת עבד, שנאמר "לא תעבוד בו, עבודת עבד" (ויקרא כה,לט).

רנח שלא למכור אותו ממכרת עבדים, שנאמר "לא יימכרו, ממכרת עבד" (ויקרא כה,מב).

רנט שלא לעבוד בעבד עברי בפרך, שנאמר "לא תרדה בו, בפרך" (ויקרא כה,מג; ויקרא כה,מו).

רס שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו בפרך, שנאמר "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כה,נג).

רסא שלא למכור אמה עברייה לאחר, שנאמר "לא ימשול למוכרה, בבגדו בה" (שמות כא,ח).

רסב שלא למנוע מאמה עברייה היעודה שאר כסות ועונה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא,י); והוא הדין לשאר הנשים.

רסג שלא למכור אשת יפת תואר, שנאמר "ומכור לא תמכרנה, בכסף" (דברים כא,יד).

רסד שלא לכבוש אשת יפת תואר שפחה, שנאמר "לא תתעמר בה" (דברים כא,יד).

רסה שלא לחמוד, שנאמר "לא תחמוד אשת ריעך" (שמות כ,יג; דברים ה,יז).

רסו שלא להתאוות, שנאמר "לא תתאווה בית ריעך" (דברים ה,יז).

רסז שלא יאכל השכיר שלא בשעת מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו, שנאמר "וחרמש לא תניף" (דברים כג,כו).

רסח שלא ייקח השכיר יתר על אכילתו, שנאמר "ואכלת ענבים כנפשך שובעך; ואל כלייך, לא תיתן" (דברים כג,כה).

רסט שלא יתעלם מן האבידה, שנאמר "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג).

רע שלא להניח הבהמה רובצת תחת משאה בדרך, שנאמר "לא תראה חמור שונאך" (ראה שמות כג,ה; דברים כב,ד).

רעא שלא לעשות עוול במידה, שנאמר "לא תעשו עוול, במשפט, במידה" (ויקרא יט,לה); מפי השמועה למדו שהכתוב מזהיר, לא תעשו עוול במשפט המידה.

רעב שלא להיות אצלנו איפה ואיפה אבן ואבן, שנאמר "לא יהיה לך בביתך, איפה ואיפה" (דברים כה,יד).

רעג שלא לעוול המשפט, שנאמר "לא תעשו עוול, במשפט" (ויקרא יט,טו).

רעד שלא ליקח שוחד, שנאמר "ושוחד, לא תיקח" (שמות כג,ח).

רעה שלא לכבד גדול בדין, שנאמר "ולא תהדר פני גדול" (ויקרא יט,טו).

רעו שלא יירא הדיין בדין מאדם רע, שנאמר "לא תגורו מפני איש" (דברים א,יז).

רעז שלא לרחם על עני בדין, שנאמר "ודל, לא תהדר בריבו" (שמות כג,ג).

רעח שלא להטות משפט אדם חוטא, שנאמר "לא תטה משפט אביונך" (שמות כג,ו); למדו מפי השמועה, שזה אביון במצוות.

רעט שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות, שנאמר "לא תחוס, עינך" (דברים יט,כא).

רפ שלא להטות משפט גרים ויתומים, שנאמר "לא תטה, משפט גר יתום" (דברים כד,יז).

רפא שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חברו עימו, שנאמר "לא תישא, שמע שוא" (שמות כג,א).

רפב שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות, אם היו המחייבין יתר על המזכין אחד, שנאמר "לא תהיה אחרי רבים, לרעות" (שמות כג,ב).

רפג שלא ילמד חובה מי שלימד זכות תחילה בדיני נפשות, שנאמר "לא תענה על ריב, לנטות" (שמות כג,ב).

רפד שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדיני תורה, אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות, שנאמר "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א,יז).

רפה שלא להעיד בשקר, שנאמר "לא תענה בריעך עד שקר" (שמות כ,יב).

רפו שלא יעיד בעל עבירה, שנאמר "אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס" (שמות כג,א).

רפז שלא יעיד קרוב, שנאמר "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד,טז); מפי השמועה למדו שלא יומתו אבות בעדות בנים, והוא הדין לשאר הקרובים.

רפח שלא לכרות הדין על פי עד אחד, שנאמר "לא יקום עד אחד באיש" (דברים יט,טו).

רפט שלא להרוג נקי, שנאמר "לא תרצח" (שמות כ,יב; דברים ה,טז).

רצ שלא לחתוך הדין באומד הדעת, עד שיראו שני עדים גופו של דבר, שנאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג,ז).

רצא שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות, שנאמר "ועד אחד, לא יענה בנפש" (במדבר לה,ל).

רצב שלא להרוג מחוייב הריגה קודם שיעמוד בדין, שנאמר "ולא ימות הרוצח, עד עומדו לפני העדה" (במדבר לה,יב).

רצג שלא לחוס על הרודף, אלא הורגין אותו קודם שיגיע לנרדף ויהרגנו או יגלה ערוותו, שנאמר "וקצותה, את כפה: לא תחוס, עינך" (דברים כה,יב).

רצד שלא לענוש האנוס, שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב,כו).

רצה שלא ליקח כופר מן הרוצח, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר לה,לא).

רצו שלא ליקח כופר בגלות רוצח בשגגה, שנאמר "ולא תקחו כופר, לנוס אל עיר מקלטו" (במדבר לה,לב).

רצז שלא לעמוד על הדם, שנאמר "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז).

רצח שלא להניח מכשול, שנאמר "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב,ח).

רצט שלא להכשיל תם בדרך, שנאמר "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).

ש שלא להוסיף במלקות המחוייב מלקות, שנאמר "לא יוסיף: פן יוסיף" (דברים כה,ג).

שא שלא לרגל, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט,טז).

שב שלא לשנוא בלב, שנאמר "לא תשנא את אחיך, בלבבך" (ויקרא יט,יז).

שג שלא להלבין פני אדם מישראל, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז).

שד שלא לנקום, שנאמר "לא תיקום" (ויקרא יט,יח).

שה שלא לנטור, שנאמר "ולא תיטור" (ויקרא יט,יח).

שו שלא ליקח אם על הבנים, שנאמר "לא תיקח האם, על הבנים" (דברים כב,ו).

שז שלא לגלח שיער הנתק, שנאמר "ואת הנתק, לא יגלח" (ויקרא יג,לג).

שח שלא לתלוש סימני צרעת, שנאמר "הישמר בנגע הצרעת" (דברים כד,ח).

שט שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן, שנאמר "אשר לא ייעבד בו, ולא ייזרע" (דברים כא,ד).

שי שלא יתחייב חתן בדבר מצורכי רבים כל שנתו, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהן, שנאמר "לא ייצא בצבא, ולא יעבור עליו לכל דבר" (דברים כד,ה).

שיא שלא להחיות מכשף, שנאמר "מכשפה, לא תחייה" (שמות כב,יז).

שיב שלא להמרות על פי בית דין, שנאמר "לא תסור, מכל הדבר" (ראה דברים יז,יא).

שיג שלא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין בפירושה שקיבלו על פה, שנאמר "את כל הדבר, אשר אנוכי מצווה אתכם--אותו תשמרו, לעשות: לא תוסף עליו" (דברים יג,א).

שיד שלא לגרוע מכל מצוות התורה, שנאמר "ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א).

שטו שלא לקלל הדיין, שנאמר "אלוהים, לא תקלל" (שמות כב,כז).

שטז שלא לקלל הנשיא, והוא המלך או ראש ישיבת ארץ ישראל, שנאמר "ונשיא בעמך, לא תאור" (שמות כב,כז).

שיז שלא לקלל אחד משאר ישראל, שנאמר "לא תקלל חירש" (ויקרא יט,יד).

שיח שלא לקלל אב ואם, שנאמר "ומקלל אביו ואימו, מות יומת" (שמות כא,יז).

שיט שלא להכות אב ואם, שנאמר "ומכה אביו ואימו, מות יומת" (שמות כא,טו).

שכ שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ,ט; דברים ה,יג).

שכא שלא להלך חוץ לתחום מדינה כהולכי דרכים בשבת, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו" (שמות טז,כט).

שכב שלא לענוש בשבת, שנאמר "לא תבערו אש, בכול מושבותיכם" (שמות לה,ג).

שכג שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, שנאמר "כל מלאכה, לא ייעשה בהם" (שמות יב,טז).

שכד שלא לעשות מלאכה בשביעי של פסח, שנאמר "כל מלאכה, לא ייעשה בהם" (שמות יב,טז).

שכה שלא לעשות מלאכה בחג השבועות, שנאמר בו "כל מלאכת עבודה, לא תעשו" (ויקרא כג,כא; במדבר כח,כו).

שכו שלא לעשות מלאכה באחד לחודש השביעי, שנאמר בו "כל מלאכת עבודה, לא תעשו" (ויקרא כג,כה; במדבר כט,א).

שכז שלא לעשות מלאכה ביום הכיפורים, שנאמר בו "כל מלאכה לא תעשו" (ויקרא טז,כט; ויקרא כג,כח; ויקרא כג,לא; במדבר כט,ז).

שכח שלא לעשות מלאכה בראשון של חג, שנאמר בו "כל מלאכת עבודה, לא תעשו" (ויקרא כג,לה; במדבר כט,יב).

שכט שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, שנאמר בו "כל מלאכת עבודה, לא תעשו" (ויקרא כג,לו; במדבר כט,לה).

של שלא לגלות ערוות אם, שנאמר "אימך היא, לא תגלה ערוותה" (ויקרא יח,ז).

שלא שלא לגלות ערוות אשת אב, שנאמר "ערוות אשת אביך, לא תגלה" (ויקרא יח,ח).

שלב שלא לגלות ערוות אחות, שנאמר "ערוות אחותך . . . לא תגלה" (ויקרא יח,ט).

שלג שלא לגלות ערוות אחות מן האב ומן האם, שנאמר "ערוות בת אשת אביך . . . אחותך היא--לא תגלה, ערוותה" (ויקרא יח,יא).

שלד שלא לגלות ערוות בת הבן, שנאמר "ערוות בת בנך" (ויקרא יח,י).

שלה שלא לגלות ערוות בת הבת, שנאמר "או בת בתך, לא תגלה ערוותן" (ויקרא יח,י).

שלו שלא לגלות ערוות הבת; ולמה לא נתפרשה בתורה, מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת, ומפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה, כשאר עריות.

שלז שלא לגלות ערוות אישה ובתה, שנאמר "ערוות אישה ובתה, לא תגלה" (ויקרא יח,יז).

שלח שלא לגלות ערוות אישה ובת בנה, שנאמר "את בת בנה" (ויקרא יח,יז).

שלט שלא לגלות ערוות אישה ובת בתה, שנאמר "ואת בת בתה, לא תיקח" (ויקרא יח,יז).

שמ שלא לגלות ערוות אחות האב, שנאמר "ערוות אחות אביך, לא תגלה" (ויקרא יח,יב).

שמא שלא לגלות ערוות אחות האם, שנאמר "ערוות אחות אימך, לא תגלה" (ויקרא יח,יג).

שמב שלא לגלות ערוות אשת אחי האב, שנאמר "אל אשתו לא תקרב, דודתך היא" (ויקרא יח,יד).

שמג שלא לגלות ערוות אשת הבן, שנאמר "ערוות כלתך, לא תגלה" (ויקרא יח,טו).

שמד שלא לגלות ערוות אשת אח, שנאמר "ערוות אשת אחיך, לא תגלה" (ויקרא יח,טז).

שמה שלא לגלות ערוות אחות אישה, שנאמר "ואישה אל אחותה, לא תיקח" (ויקרא יח,יח).

שמו שלא לגלות ערוות נידה, שנאמר "ואל אישה, בנידת טומאתה--לא תקרב" (ויקרא יח,יט).

שמז שלא לגלות ערוות אשת איש, שנאמר "ואל אשת, עמיתך--לא תיתן שכובתך" (ויקרא יח,כ).

שמח שלא לשכב עם בהמה, שנאמר "ובכל בהמה לא תיתן שכובתך" (ויקרא יח,כג).

שמט שלא תביא אישה בהמה עליה, שנאמר "ואישה, לא תעמוד לפני בהמה לרבעה" (ויקרא יח,כג).

שנ שלא לשכב עם זכר, שנאמר "ואת זכר--לא תשכב" (ויקרא יח,כב).

שנא שלא לגלות ערוות האב עצמו, שנאמר "ערוות אביך . . . לא תגלה" (ויקרא יח,ז).

שנב שלא לגלות ערוות אחי האב עצמו, שנאמר "ערוות אחי אביך, לא תגלה" (ויקרא יח,יד).

שנג שלא ליקרב לעריות בדברים המביאים לידי גילוי ערווה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה, שנאמר "אל כל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח,ו); מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערווה.

שנד שלא יישא ממזר בת ישראל, שנאמר "לא יבוא ממזר, בקהל ה'" (דברים כג,ג).

שנה שלא תהיה קדשה, והיא הנבעלת בלא כתובה וקידושין, שנאמר "לא תהיה קדשה" (דברים כג,יח).

שנו שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר, שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון . . ." (דברים כד,ד).

שנז שלא תינשא היבמה לאחר חוץ מיבמה, שנאמר "לא תהיה אשת המת" (דברים כה,ה).

שנח שלא יגרש האונס אנוסתו, שנאמר "לא יוכל שלחה, כל ימיו" (דברים כב,כט).

שנט שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, שנאמר בו "לא יוכל לשלחה כל ימיו" (דברים כב,יט).

שס שלא ייקח סריס בת ישראל, שנאמר "לא יבוא פצוע דכא" (דברים כג,ב).

שסא שלא לסרס זכר מכל המינים, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף, שנאמר "ובארצכם, לא תעשו" (ויקרא כב,כד).

שסב שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים, שנאמר "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי" (דברים יז,טו).

שסג שלא ירבה המלך סוסים, שנאמר "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז).

שסד שלא ירבה המלך נשים, שנאמר "ולא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז).

שסה שלא ירבה לו כסף וזהב, שנאמר "וכסף וזהב, לא ירבה לו מאוד" (דברים יז,יז).
שלח תגובה