נושא שלא נקרא
על ידי פעמון זהב ורימון » 04 יולי 2017, 02:20
גליצייאנער, לבקשתך:
הגיסים שעומדים בראשות שני צדדי המתרס הם הראל"כ והרש"מ, אבל אם לבאר באמת מה יש פה בין שני האנשים ולמה עברו כבר 20 שנה של מחלוקת קשה ולפי דרך הטבע לא עברנו עדיין את חצי השנים ובעוד 20 שנה עדיין נאחז באותה נקודה... נצטרך להאריך ולהרחיב וברשותכם האדיבה נעשה זאת במירב ההשתדלות לשמור על כבוד כל המעורבים ולמעט בלשוה"ר ח"ו.
במילה אחת קצרה: זה לא הם, יש כוחות גדולים מהם ששולטים במערכות, והם רק הראשים הרשמיים. אינם יכולים לסגת אפילו אם ירצו. אילו אחד מהם יפרוש לעסקים פרטיים לא יווצר שקט בגבעת הישיבה.
כפי שהוקדם, זו אינה מחלוקת על ירושה, הגם שיש לה את כל המרכיבים והאיפיונים של מחלוקת רגילה על ירושה. גם גיסים, גם נכסים, גם ברוגז שלא ניתן לאיחוי... אבל הבעיה החלה עוד הרבה קודם, עמוק בחיי הראב"כ, אביו של הראל"כ וחמיו של הרש"מ. כשעוד היו כוחו במתניו ותיפקד לגמרי.
בישיבת פ' היו שני ראשי ישיבות (אחרי פטירת ראש הישיבה המרכזי הגרש"ר בצעירותו בגיל שישים וחמש). שניהם היו "מרן". שניהם היו ישישי שער וזקנים מופלגים. שניהם היו אישי חינוך מדרגות גבוהות ששייכים לדורות הקודמים. ביניהם שררו יחסים ידידותיים חמים מאוד ככאלו שהכירו זה את זה כשבעים שנים רצופות מימי בחרותם. אבל עם כל זאת, בין השנים היו מספר חילוקי דעות גלויים וידועים בצורת ניהול וראשות הישיבה.
שיא הניגוד ביניהם היה בסביבות שנת תשמ"ז - תשמ"ח. לדעת מרן אחד היו מוכרחים להוסיף רמי"ם חדשים לישיבה, ודוקא כאלו שאינם בני משפחה עם מי מהצוות המכהן אפילו שמביניהם היו כמה וכמה נסיכים הטוענים לכתר, ששמרו אמונים לכולל האברכים שעל יד הישיבה והראו בה את ידם הגדולה והחזקה בלומדות והיו בהחלט ראויים למשרות מכובדות אלו. אותו מרן גרס כי משפחה בצוות הישיבה היא גורם למחלוקת, וכי כל הישיבות שנהרסו ממחלוקת נבע הדבר מחמת קשרי משפחה. לעומתו סבר מרן השני שיש לו בעלות בישיבה להכניס בה את חתנו, וממילא צודקים גם חתני הרמי"ם האחרים. בס"ה היו אז שבעה מועמדים. אם לא יוכנס החתן, טען מרן השני, אף ר"מ חדש שלא יכנס. טוב המצב כפי שהוא ושישאר כך הלאה...
לשני ראשי הישיבה היו גם תלמידים "שרופים" שיעשו את רצון מורם ורבם בכל דרך (כמעט עד לקצה שבו נהגו השבוע חסידי מוהרמ"מ מויז'ניץ מול חסידי באבוב 48). עברו אז ימים לא נעימים בלשון המעטה. והעיקר היה שהצדדים נאבקו נגד פגיעה בכבוד התורה, דהיינו מחלוקת על "לשם שמיים" שהיא הדלק להניעה עד "סופה להתקיים". (אז התבטא מרן הב' נגד קבוצת תלמידים שהעזו פניהם בהתערבות – במילה "מחבלים" שבה משתמשים עד היום... המילה השניה הומצאה לצורך מיתוג והזדהות אישית בעשור האחרון).
למעשה מי שהכריע אז היה נשיא הישיבה הראב"כ בעידוד מרן הא' כי הוא בעל הבית והשאר הם שכירים שלו ורק הוא יקבע. ואז נדחו כל בני המשפחה וכן שאר המועמדים מלכהן בישיבה. הוכנסו רק שניים משבעת המועמדים והם הרא"ד והרש"מ חתנו של הראב"כ, שבמינוי הזה ביטא את היותו בעל בית. למרות שקיבל את העמדה שאין "ירושות" לראשי הישיבה, הובן שלבעל הבית דין שונה, והוא כן יכול למנות בן משפחה שלו. מאז מסר מרן את השיעור השלישי הגבוה, והרמי"ם הגרבד"פ והגריג"א שהיו מתחלפים בין שיעור ב' לשיעור א' (בתורנות עם ידידם ומחותנם להבחל"ח הגרמש"ב) החלו לומר את השיעור השני, והרמי"ם החדשים את השיעור הראשון, הנמוך. (מאוחר יותר התמנה גם הרי"ז – שלא נמנה מלכתחילה על המועמדים למשרה בישיבה – לר"מ מתחלף בשיעור א').
הרש"מ הוא בן גיל של הראל"כ, ואעפ"כ הראב"כ לא מינה את בנו לר"מ אלא את החתן. ב"כולל פ'" בו הסתופפו שניהם כאברכים, לא היה צריך להסביר כלום. הרש"מ היה למדן משורת הלמדנים, אבל הראל"כ הגם שהוא בעל כשרון וזכרון נדיר, נחשב ל"לא יוצלח". עם השנים צירף הראב"כ את הראל"כ לעזרתו בנושאי הישיבה, בתפקידי שנור בחו"ל. הראל"כ השתלב במשרד הישיבה בארץ לצד המשך ישיבתו כאברך בכולל, והיה מקובל על כולם כידיד וחבר. ובאותן שנים הרש"מ התמסר לישיבה הן ברוחניות דהיינו הגדת שיעורים והדרכת בחורים ויצירת קשר עם בחורים שנחלשו ונחשלו והיו משולי הישיבה, והן בגשמיות כמו מינויי גבאים; גבאי ת"ת; הרחבת חדר האוכל ועוד.
בעולם הגדול רגילים היו לראות את אחד משניהם כדמות הסמלית של הישיבה ואילו את משנהו כמי שנדחף ועקף כחסר דרך ארץ וללא טאקט. אבל נהגו לומר שזה נכון רק עד המפגש הראשון עם שניהם. אז יתברר האחד בלי טאקט והשני כאיש השיחה הנוח החם החכם והאיכפתי. (אפיזודה מאוד מעניינת משנות בחרותם – לפני שרש"מ נעשה לחתנו של הראב"כ – סופרה כי בעת שלמדו בישיבה את שלהי מסכת כתובות, נתלה בלוח המודעות של ישיבת פ' דף 'מראי מקומות' לשיעור כללי של ראש הישיבה הגרש"ר. הנושא שבכותרת היה סוגיית "בת וטומטום ונכסים מרובים", עבר שם הבחור רב"פ – לימים חתנו של מרן הב' ומהמועמדים למשרת ר"מ בישיבה שלא יצא לפועל – קרא את הדף והפטיר "היום השיעור כללי על הישיבה"...)
לכאורה הישיבה המשיכה לשגשג. היא קיבלה בכל שנה כמאה בחורים חדשים לשיעור א' לפני אלול, ועוד עשרות רבות של בחורים לשאר ה'ועדים' מיוצאי ישיבות אחרות שעברו לישיבת פ' מחמת שמה הטוב. ועוד לכאורה: מעמדו של מרן הראש ישיבה בתור גדול הדור, מעבר להשפעתו הפרטנית בישיבה, צבר תאוצה וגדל מאוד בשנים שלאחר תשמ"ח, וזה השפיע הרבה על תוככי הישיבה, שכל הגזים הרעילים של המאוכזבים מבני וחתני הרמים וראשי הישיבה שלא הוכנסו לכהן בה כרמי"ם, ובני משפחותיהם, לא בצבצו החוצה מחמת כבודו של מרן הראש ישיבה שכולם הרגישו קטנים לידו. אבל הם הצטברו עד להתפרצות והתפוצצות...
מי ש"גרם" לבחירי הכולל לא לקבל את המשרות, היו כביכול ה"מחבלים", אלו שלחמו עבור קיומה של דעת ראש ישיבה אחד. ומי שהתקבל לר"מ לבסוף (הרא"ד והרש"מ) נהיה מזוהה על ידם עם "המחבלים" בין אם היה או לא היה ביניהם קשר. וממילא רש"מ נעשה הכתובת מושא לקנאה וצרות עין מאז ועד היום.
הראל"כ כמו גם הגריג"א היו נחשבים שניהם (כל אחד לחוד) נאמנים לחלוטין לדרכו של מרן א' בהנהגת הישיבה. אף אדם לא היה יכול אז להעלות על הדעת שאם יווצר פילוג על רקע כלשהו יתאחדו דוקא שני אלו עם הגרבד"פ ואביו מרן הב'. אבל המציאות עולה על הדמיון, וכאשר מחמת זקנותם המופלגת נחלשו מרנן ראשי ישיבת פ' הקשישים וכבר לא היה מי שיעלה לתורה ל"שלישי" המקודש, הגיע הזמן אחרי חמישים שנות קיומה של ישיבת פ', שיתעדכנו התארים ומי מהרמי"ם יהפך ל"ראש ישיבה" ויוכשר לעלות לתורה ל"שלישי". אז פרצו המהומות...
הגבאים (שהתמנו כבר שנים ע"י הרש"מ) סברו שכל הרמי"ם נהפכו לראשי ישיבות ויקבלו "שלישי", (למעט הרא"ד שהוא כהן, ולמעט הרי"ז שאף פעם לא התפלל בישיבה היות וגר רחוק. בעצם דובר אם כך על הגריג"א הגרבד"פ והרש"מ. ודו'ק). משהגיעה תסיסה זו (ודומות קלילות ומטופשות פחות או יותר אחריה, אבל נוגעות בציפור הנפש של כבוד התורה ולשם שמיים וכו') לשיא, החלה המחלוקת שהביאה את הישיבה לבוררות הראשונה.
מטעם הרש"מ לא היה ציבור שיעמוד מאחוריו בסכסוך זה, אבל תלמידי מרן הא' הרגישו חובה לעזור לו רק בגלל "מורשת מרן" שהיה חי עוד באותן שנים, ולא בגלל יחוסו של הרש"מ או היותו חתן של הראב"כ. רק בתור נגטיב לכל הציבור שבצד השני... ה"תלמידים" של מרן ראש הישיבה בררו לזבל"א נברר את אחד מהם בשם הרב הייזלר. ומטעם כל הצד שנגדו, - ומדובר על כל משפחת הישיבה וקרובי הרמי"ם וראשי הישיבות שנדחו ע"י מרן בשעתו כמסופר, כאשר הם דוחפים לראש את הראל"כ חתנו של הר"מ הגרמש"ב וגם גיס של המשגיח הראל"ג וכן של חתנו של הגרבד"פ (אישיות בולטת שאף הוא נעשה עם השנים למועמד למשרת ר"מ בישיבה, הן כבן של הגרמש"ב והן כחתן של הגרבד"פ, לולא התנגדות מרן הא' ועמו ואחריו כל הקול המוביל בין תלמידי הישיבה). מי אם כן היה מועמד יותר מתאים לעמוד נגד גיסו הרש"מ בעד כולם אם לא הראל"כ, והם בחרו כנברר בזבל"א את הרב שרייבר. והשלישי שנבחר ע"י שני הצדדים כאחד הוא הגרחג"צ.
יושם על לב, כי גם הרב שרייבר בדעת המיעוט שלו שמיעט מלתת לרש"מ תואר ותפקיד של ראש ישיבה ביחס לשני הבוררים האחרים, הוא לא שלל לרש"מ את ה"שלישי" ולא את אמירת ה"שיעור כללי" – אלא דחה את ה"שלישי" בעוד שנה, ואת ה"שיעור כללי" לעוד שנתיים, ובתנאי ש"יהיה שקט" מצד קבוצות התלמידים התומכים. ואכן אז עדיין היה שקט. ובכל זאת הרש"מ לא קיבל לבסוף את המשרות והתארים והתפקידים של ראש ישיבה, ולא בגלל הראל"כ! אלא היו אלו הרמים הוותיקים הגרבד"פ והגריג"א שהם רבותיו של הרש"מ בעצמו משנות בחרותו בישיבה, ולפנייתם ביטל הגרנ"ק את פסה"ד של הבוררות להשוות את מעמד התלמיד למעמד רבותיו, בטענה שהם לא היו חלק מהבוררות והופיעו רק למתן עדות ולכן הפס"ד כפי שהוא פוגע בהם אישית ללא סמכות. לעומת זאת הגרחג"צ טען שהרמי"ם הוותיקים הופיעו לבוררות, ולא כעדים אלא כבעלי דין, וכל מה שנפסק ע"י הבוררות כולל גם את טענותיהם ומשכך זה מחייב אותם לקבלו.
לסיכום, ברבות הימים הראל"כ נגרר ע"י הגריג"א להרבה מהלכים של היפרדות ופיצול הישיבה לשתיים, תוכ"ד נסיגה מהיכל ישיבת פ' וויתור על ההיכל עם ארון הקודש המוזהב, לחלק מהתפילות והסדרים. והרש"מ נחשב למי שלא מוותר אישית ומנהל ישיבה בנפרד בניגוד להגיון של ירושה ושלא ככתוב בפסק הבוררות. בדיקה מקרוב של כל הניואנסים וההתפתחויות מעלה שאין פה צד צודק וצד שלא צודק. הרבה מאוד אמוציות משני הצדדים על רקע סכסוכים ישנים שכבר הרקיבו...
אילו היה מדובר על יריבות רק על רקע ירושה, כבר היו מוצאים פתרון, כפי שאכן קרה בתוככי עיצומם של שנות סכסוך אלו, אחרי פטירת הראב"כ, בבוררות נפרדת שכבר החלה והסתיימה לחיים ולשלום. והם נפגשו בה וטענו והסתדרו זה עם זה. הבעיה היא שבנוגע לישיבת פ' יש הרבה "בעלי דין" שלא כפופים, וכן אלפי סיבות לא לקיים פסק זה או אחר, והכל על סמך סיבות שיסודתן בהררי קודש...
אין לי חתימה. תשלחו לי רעיונות. תודה רבה.
