ומי יתן ויתעסקו בזה, וכל החברים יביאו עוד סיפורים עסיסיים.
וזה החלי:
מספרים על המגיד מדובנא, שפ"א הגיע למקום של לצים ואפיקורסים שלעגו לכל דבר שבקדושה, כשראוהו אמרו לו: ידוע ידענו שנודע שמך בשער בת רבים שאתה מספר משלים מאוד יפים ולבסוף מוסר השכל ע"פ פסוקי התורה ומדרשי חז"ל, אנחנו איננו מכירים בזה [ח"ו], וברצוננו לשמוע רק את המשל ולא הנמשל המשולב בפסוקי התורה.
נענה להם המגיד, וישא משלו ויאמר:
פ"א היה איזה מלמד תינוקות אשר החליט לקחת את תלמידיו יחד אתו לטיול ביער הסמוך לעיר. פחדו תלמידיו ואמרו לו: רבינו, כלבים מסתובבים ביער, וקול נביחתם מטיל מורא על כל בנ"א, ילדים לא כ"ש?! עצם המלמד את עיניו, פתח את עיניו ויאמר: הנה יש סגולה בדוק ומנוסה, לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, ומיד הכלבים משתתקים. או אז נרגעו הרוחות והתחילו לטייל ביער. עוד הם מדברים ומתעסקים בדבר של מה בכך, ופתאום קול חבורת כלבים מהדהדת ביער וקול הכלב הולך וחזק מאוד. כשמוע המלמד את קולם וירא את אשר לפניו, כי סכנה נשקפת לחייו, ויברח וירץ העירה כל עוד נשמתו בו. ובהרגעת הרוחות שנית, וישאלו הילדים את המלמד לדעת מה זה ועל מה זה. הלוא הוא הוא בעל העצה לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, וכשבא מעשה לידו ברח כילד ואילו ה'פסוק' לא אמר???
ענה המלמד: העצה עצה טובה היא, והסגולה סגולה היא, והפסוק פסוק הוא, אבל מה אעשה בראותי שאלו הכלבים [וכאן הראה המגיד מדובנא באצבעו על הלצים] אינם מניחים אותי אף לומר פסוק, אלא מיד הם נובחים...
פעם נכנס איזה משכיל להאדמו"ר הראשון לשושלת סקווירא, הרה"ק ר' יצחק זי"ע, וא"ל: הביטה נא וראה, אנחנו המשכילים "מתקדמים", ואילו אתם נשארים בדרככם ה"ישן", לא נאורים אלא 'ישנים' [נשמע מוכר, הא?]. השיב לו הרבי על אתר: אדרבה איפכא מסתברא, אנחנו הרבה יותר מתקדמים ממכם, ואתם הולכים בדרך ה'ישן'. הרים המשכיל את עיניו בפליאה כתמה על דבריו. "בהגדה של פסח אומרים: מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, נמצא שאתם מאוד מאוד ישנים בדרככם, ואילו אנו - מתקדמים וממשיכים להתקדם" - סיים הרבי את דבריו...
