שני מאמרי פירוש נפלאים וחשובים של המהר"ל!

לדעת ולדון על הנעשה והנשמע בציבור החרדי.

מנהלים: יאיר, אחד

סמל אישי של משתמש
יאיר
מנהל ראשי
הודעות: 20419
הצטרף: 18 אפריל 2013, 23:43
נתן תודה: 1078 פעמים
קיבל תודה: 1617 פעמים
יצירת קשר:

שני מאמרי פירוש נפלאים וחשובים של המהר"ל!

נושא שלא נקרא על ידי יאיר »

באר הגולה ה, ד׳

א ועוד אמרו כי נמצא בתלמוד דברים, לא שהם דברים שאין בהם ממש, רק כי אין ראוי לאדם לדבר אותם, ומכל שכן שיהיו נתנים בספר, כי הם דברים של גנאי.
ב בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד.), אמרה ההיא מטרוניתה לרבי ישמעאל ברבי יוסי ולרבי אלעזר בר שמעון, בניכם אינם שלכם. פירוש, שכריסם היה גדול כל כך, עד שאין יכולים נזקקין לנשותיהם. ואמרו לה*, (שופטים ח, כא) "כי כאיש גבורתו". ואיכא דאמרי, אהבה דוחקת את הבשר. אמר רבי יוחנן, אבריה דרבי ישמעאל כחמת בת תשעה קבין. אמר רב פפא, אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ואמרי לה, בת ג' קבין. דרב פפא גופיה כי דקולי דהרפנאי, עד כאן. ודבר זה נראה זר לכתוב זה בתלמוד דברים אלו. ואף כי כבר תמצא בתוספות למה נכתבו אלו דברים, אבל יש לך לדעת כי התוספות כתבו לאותם שאי אפשר להם להבין דברי חכמה, אבל האמת כי דברים אלו הם סתרי החכמה. וראוי היה להשגיח בשני דברים; האחד, מה שאלו דברים, תמיד האומר היה בו עניין זה. כי רבי יוחנן העיד על רבי ישמעאל ברבי יוסי, והיה נמצא בו עניין זה גם כן. וכן רב פפא העיד על רבי יוחנן, והיה בו גם כן עניין זה, ודבר זה אינו במקרה. השני, כי תמיד הדור הראשון יותר בשיעור, כי רבי ישמעאל ברבי יוסי היה מכת התנאים, ורבי יוחנן סוף התנאים, ורב פפא סוף האמוראים, ותמיד השיעור פוחת והולך, וגם זה לא במקרה הוא.
ג אמנם גם זה אמרו לכבוד השם יתברך ולפארו. כי הרבה מחכמים, והם החוקרים בשכלם על הנמצאים, שהם אומרים כי זה חרפת האדם ובשתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת חוש המשוש חרפה הוא לנו. ודבר זה באו להרחיק חכמים, כי לא יסבול דבר זה הדעת, כי יהיה יסוד הכל, אשר הוא קיום העולם, שהוא פריה ורביה, יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ויותר מזה, כי אין זה כבוד השם יתברך שיהיה דבר שהוא יסוד העולם, על דבר שהוא גנות וחרפה, וכאשר היסוד הוא רעוע, כל אשר הוא נבנה עליו הוא נופל. ולכך ראוי להרחיק את דעת זה, כי אין בחבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל. ודבר זה הוא בודאי דעת התורה, דכתיב (בראשית ב, כה) "ויהיו שניהם ערומים גו' ולא יתבוששו". הרי הדבר הזה לא היה גנאי כלל, ואילו היה גנאי למה לא יתבוששו. ואם בשביל שלא היה דעת בהם, דבר זה לא יסבול הדעת, שהאדם שקרא שמות לכל הנבראים (בראשית ב, כ), וזה יורה על הפלגת חכמתו, לא יהיה בו דעת* שדבר זה פחיתות לאדם. ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל (מו"נ א, ב) כי דבר זה כאילו אמר איש* אחד חטא, ובשביל שחטא הושם כוכב בשמים. כך הוא דבר זה, שאיך נאמר שקודם שחטא לא היה בו דעת, ואחר שחטא קנה דעת וחכמה. אבל העניין הוא כמו שאמרנו, כי אין פחיתות בעניין זה כלל מצד עצמו, רק בשביל שהאדם מכוון לתאותו ויצרו, ומצד הזה הדבר הוא גנאי. ולפיכך קודם שחטא ונטה אל תאותו ואל יצרו, אין בזה שום גנאי. רק כאשר נכנס בו היצר, והתלבש בתאוה חמרית, אז הוא גנאי מצד התאוה. ובמדרש (ויק"ר יד, ה) "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (תהלים נא, ז), אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהא בו צד אחד מעון*. אמר דוד, כלום נתכוין אבא* ישי להעמידני, והלא לא נתכוין אלא לצורך עצמו. הרי אף אצל חסיד שבחסידים, המעשה הזה הוא לתאותו, ולכך הוא גנאי. וקודם לכן היה המעשה הזה כמו שאר המעשים. ומה שאמר הכתוב (בראשית ג, יא) "מי הגיד לך כי ערום אתה", פירוש ומי הגיד לך שיש להקפיד על שאתה ערום, ויש חרפה וגנאי בזה, וכן פירש רש"י ז"ל. ואחר שנטה אל התאוה, אז ראוי היה להם לכסות בשר ערוה. וזה שאמרו שם על דבר זה "כי כאיש גבורתו" (שופטים ח, כא), ורצה בזה כי כגבורת אנשים האבר הזה. ודבר זה מורה על חשיבותו, ולא על פחיתותו, כי הפחיתות והגנות אין ראוי להיות מצורף אליו הגבורה, שלא נאה הגבורה, שהיא שלימות, בדבר שהוא מגונה בעצמו. אבל הדבר הזה כמו שאמרנו למעלה, כי אין בדבר הזה בעצמו גנאי, כי אדרבא, מצד עצמו אינו גנאי, לפי שהוא יסוד אשר נבנה עליו הכל. אמנם אשר מתלבש בתאותו, ומשמש בו לתאותו, כמו שהוא אצל כל אדם, הוא גנאי וחרפה, לא מצד המעשה עצמו.
ד והמאמר שלפני זה, שחולקים, שיש שאומר אהבה דוחקת את הבשר, ויש שאומר "כי כאיש גבורתו", גם מחלוקת זה אינו דבר קטן. כי למאן דאמר אהבה דוחקת הבשר, כי חבור האדם עם אשתו שיהיו לדבר אחד לגמרי. והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי, כמו שאר בעלי חיים, אין הדבר כך, כי יש להם לאיש ואשה כח החבור מן השם יתברך, וכמו שנרמז במלת "איש" ו"אשה", כי בהם נשתתף שמו, הוא שם י"ה; היו"ד באיש, הה"א באשה (סוטה יז.), לומר כי השם יתברך מחבר הזיווג הזה, ומאחד אותם, לכך שמו ביניהם. ודבר זה הוא החבור מן איש ואשה, ולכך כח עליון מחבר אותם. ועל זה אמר אהבה, שהוא עצם החבור, שהוא מן השם יתברך, דוחק הבשר הגשמי. שודאי ראוי שיהיה גובר כח החבור על הבשר הגשמי, שהוא עומד כנגד זה. ואידך סבר "כי כאיש גבורתו", כי אבר התשמיש יש לו כח איש, כי האבר הזה עצמו* הוא ההבדל בין איש לאשה, ואליו ראוי ביותר שם "איש", ולכך יש לו כח מיוחד יותר. והבן דעת האומר 'אהבה דוחקת את הבשר', רוצה לומר כי כח אהבה, שהוא חבור זכר ונקיבה, כל כך גדול, שהוא דוחק את הבשר. והב' אומר*, כל כך גדול כחו של איש במה שהוא איש, שדוחק הבשר. ושניהם כוונתם כי יש בחבור הזה כח שהוא על הטבע וגובר על הטבע המתנגד, ובזה התבאר כי אין כאן גנות וגנאי בעצם הבריאה כלל, רק ההפך הוא, שהדבר שחושבים שהוא גנות וגנאי, אינו כך כלל. ואדרבא, נמצא בו הדבר שהוא שבח, הוא הגבורה והכח. ואם באמת כי חרפה הוא האבר הזה, דבר זה הוא מצד האדם עצמו, שהוא פונה אל תאות המשגל, ואינו נמשך בפעל הזה אל אשר נברא האדם עליו לקיום העולם, רק אחר תאותו ויצרו, ובשביל כך בודאי הוא גנות וגנאי וחרפה כמו שנתבאר. אבל אין זה מצד עצם הבריאה.

ה ועתה בא לפרש* כמה כחו ורב גובריה, ומה שלטון של אבר הזה. כי בני אדם רואים האבר הזה בזוי ושפל בתכלית, ועל דבר זה לא ברא אותו יוצר הכל. ועל זה אמר אבריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי כחמת בת תשעה קבין. דע, כי מסודי* היצירה, כמו שאמרו במסכת נדרים (לב:) "החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר" (קהלת ז, יט), מאי "עשרה שליטים", שתי עינים, שתי אזנים, שתי ידים, שתי רגלים, וראש הגויה, והפה. ופירוש הכתוב לפי זה, כי השכל אשר לאדם, תעוז והוא יותר במעלה מן עשרה אברים שהם שליטים בגוף האדם. שהגוף נקרא בשם "עיר" בכל מקום, כמו שהוא מבואר במקום אחר. וגם מזה תוכל להבין, כי לא אשר יחשבו בני אדם הוא דרך חכמים, שהרי מנה האבר הזה עם עשרה שליטים, שהם האברים החשובים. ויותר מזה, כי כל האברים הם זוגות, ואילו ראש הגויה והפה אלו שנים בלבד הם יחידים. וזה כמו שאמרנו, כי על ידי האבר הזה האדם הוא איש, אשר האיש נחשב כמו צורה, כמו שאמרנו. וכן הפה, שבו הוא חי מדבר, דבר זה הוא נחשב צורה. ומחולקים הם, כי הפה הוא אל הדבור, אשר הדבור הוא שכלי, כמו שאמרנו בכמה מקומות. וראש הגויה הוא בשר. והפה שבו הדבור בודאי נחשב כמו צורה, וראש הגויה מפני שעל ידי אבר זה נחשב איש, והאיש הוא נחשב צורה, ובזה הוא משלים כל האברים שהם תשעה. אבל אין בכלל הזה הפה שהוא עשירי, כי כבר אמרנו כי הפה בעצמו נחשב כמו צורה, והוא משלים את הכל מצד שממנו הדבור השכלי. ולכך מנה ראש הגויה והפה ביחד, כי אלו שתי אברים הם לאדם השלמה מצד שתי בחינות; כי האברים של אדם משמשים את האדם במה שהאדם יש בו השכל, ומצד בחינה זאת הפה הוא השלמה לאדם, כי הפה בו הדבור שהוא שכלי. ומצד בחינה שנית, במה שהאברים משמשים אל האדם במה שהוא אדם גשמי, וראש הגויה הוא השלמה להם, כי האבר הזה הוא השלמת האדם.
ו ולפיכך אמר אבריה דרבי ישמעאל כחמת בת ט' קבין. וכל אלו דברים גדולים מאוד, ומוציא את כלם אל הפעל, עד שהוא בפעל לגמרי. ואמר אבריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי כחמת בת תשע קבין, כי ראוי לו מספר תשע מטעם אשר אמרנו, כי הוא השלמה אל כל התשעה. ואמר אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ודבר זה, כי רבי יוחנן שהוא אמורא, והוא מדריגה למטה מזה, ולפיכך אמר אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ורוצה לומר, כי הוא המשלים לחמשה אברים האחרונים, שהם שתי ידים ורגלים. ולא היה כאן השלמה אל כל הט', רק אל חמשה אחרונים. 'ואמרי לה כחמת בת ג' קבין'. ורוצה לומר, כי אין לתת לו השלמה רק אל שנים האחרונים, ולפיכך אמר כחמת בת שלשה קבין. וכל ענין זה שזכר כאן לא בא לומר רק על ענין מהות האבר הזה, שיש לו חשיבות הצורה, ומוציא את האדם אל הפעל ואל השלימות. ומפני שכל שתי מדריגות שהם זה על זה, על ידי התחתונה העליונה הוא בפועל, כאשר העליונה יש לה מדריגה עליה. ולכך רב יוחנן מעיד על רבי ישמעאל, ומוציא אל הגלוי אבריה דרבי ישמעאל. ורב פפא מוציא אל הגלוי אבריה דרבי יוחנן, כאשר כל אחד ואחד הוא השלמה יותר. ולעולם אשר אין לו השלמה כל כך, מוציא אשר עליו אל הפעל הנגלה. ולכך כל אחד מעיד על אשר הוא עליו. ואמר כי אבריה דרב פפא כי דקולא דהרפנאי, רוצה לומר שהכל פונה אליו, מפני שהוא צורה, והכל נמשך אחר הצורה, והיא השלמת הכל. וזהו מה שאמר כי הוא כמו דקולא דהרפנאי, שהכל פונה ונמשך אחריו, כמו שהוא ראוי אל הצורה שהיא משלים הכל.
ז ובמדרש זוהר (ח"א, יח.), "ויאמר אלקים יקוו המים" (בראשית א, ט), באורח קו מישור לאתוי באורח מישור, דהא מרזא דההוא נקודה* קדמאה נפיק כולה בסתימא, עד דמטי ואיתכניש להיכלא עלאי, ומתמן נפקין בקו מישור לשאר דרגא, עד דמטי לאתר חד דכניש כלא בכלל ונקרא "מקום אחד". ומאי איהו, חי עולמין. ועד קשורא דיחודא דעלמא עילאי לאתיחדא בדרגא חד כו', עד הדא איהו חי עלמין, תמן אתכנשין ואתקשר עלמא עילאי ביחודא דליה, ובגין כך אקרי "מקום אחד". דכל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן, והוי כולה חד בלי פרודא כלל. ועוד אמר שם (זוה"ק ח"א לג.), אמר רבי יוסי "אל מקום אחד" (בראשית א, ט), דא הוא אתר דכתיב ביה (ר' ישעיה נד, י) "וברית שלומי מאתו לא תמוש", דהא איהו נטיל ושדא בימא, עד כאן. וכל זה נרמז במה שאמר 'כדיקולא של הרפניא', שנקרא כך על שם שהכל פונים אליו, וכמו שהתבאר במדרש הנעלם הזה. ויש לך להבין ולדעת.
ח ותדע כי האבר הזה בו נחשב האדם בפעל. כי כבר אמרנו כי על ידי האבר הזה נקרא 'איש', ויש לאיש מדריגת הצורה, ועל ידי זה נחשב בפעל הגמור. ודבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה, אשר הוא כמו מכסה לאבר הזה, והערלה מונע עד שלא נמצא האדם בפעל, כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא אינו נמצא בפעל הנגלה. והרי על ידי אבר הזה הוא איש אשר האיש נחשב צורה, שעל ידי הצורה הוא בפעל הגמור, ולכך צריך להסיר הכסוי והאטימא שהוא הערלה, עד שיהיה איש בפעל, כמו שראוי אל הצורה שהוא נמצא בפעל. ודווקא אל ישראל נצטווה המילה, מפני שיש אל ישראל מעלת ומדריגת הצורה, כמו שהתבאר פעמים הרבה. ולפיכך ראוי ומחויב להסיר הערלה. והרי הדברים האלו מבוארים מאוד, שאין לספק בכל אלו דברים, עד שנראה כשמש בצהרים הדברים העמוקים האלו, כי באו להסיר הדעת הנפסד שאומרים כי האבר הזה מרוחק מצד עצמו, ויש בו הגנות והחרפה. ואם כן היה זה גנאי לאדם, אשר [נברא] בגנות וחרפה, והיה מורה על מיעוט שלימות האדם. לכך באו חכמים ועקרו הדברים אלו, כאשר יבין אותם. ואין הדברים כמו שאמרו, רק כי כל מעשה ה' אמת, אין גנאי ובזיון בהם, ובפרט באדם, רק הכל בשלימות. לכך לא נמנעו חכמים מלכתוב דבר זה בספר הקדוש, כי גם דבר זה קדוש ומקודש, והם מסתרי התורה מענין האדם וצלמו, אשר החוקרים מדעתם ושכלם בזו אותו וגם צלמו.
ט וכאשר תבין את זה, אז תבין מעלת צלם האלקי שבאדם. והפלסופים לא ראו והביטו רק הטבע כמו הרופאים לא ידעו ולא יבינו רק הטבע, ולכך לא עמדו על הבריאה הזאת הוא האדם, כי יצירת האדם בפרט, הכל הוא ענין אלקי, ולא טבעי. ומעתה איך תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות (איכה ד, א), מושלכים רמוסים תחת רגלי האדם, נתונים למרמס, עד שהאדם מואס בם הדריסה עליהם. והם אבנים יקרות, יותר משוהם וישפה ספיר גזרתם. ואין חכמתם דומה לחכמת חכמי האומות, כי חכמי האומות, אף כי היו חכמים, היה* חכמתם שכל האנושי. אבל חכמינו, חכמתם חכמה פנימית, סתרי החכמה, מה שידעו על פי הקבלה מרבם, ורבם מרבם, עד הנביאים, ועד משה רבינו עליו השלום. לכן עיני עיני הורידו כנחל דמעה אל תתנו פוגת לכם, איך נחשבו דברי יקר להבל אין חפץ בו. ואם לא שלא יתעללו בהם אנשים שאין ראוי להם לפרש סתרי החכמה, היה ראוי להוסיף פירוש בדברים* אלו, למען דעת כל עמי הארץ כי אין חכמה זולת חכמתם. והוא יתברך יכפר בעדנו, אמן.
בבקשה להעלות רק סרטונים ראויים, כשרים וצנועים ב-100%.
הנתקל בסרטון בעייתי, בבקשה לדווח בפרטי או בסימון '!', יישר כח!

סמל אישי של משתמש
יאיר
מנהל ראשי
הודעות: 20419
הצטרף: 18 אפריל 2013, 23:43
נתן תודה: 1078 פעמים
קיבל תודה: 1617 פעמים
יצירת קשר:

Re: שני מאמרי פירוש נפלאים וחשובים של המהר"ל!

נושא שלא נקרא על ידי יאיר »

באר הגולה ד, ה׳

א בפרק הפועלים (ב"מ פו.), בענין רבה דהוי יתיב אגודא דדקלא, והיה* קא גריס. שמע דהוי מפלגי במתיבתא דרקיע; אם בהרת קודם לשער לבן, טמא. ואם שער לבן קודם לבהרת, טהור. ספק, הקב"ה אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא. אמרו, מאן נוכח*, לוכח רבה בר נחמני. דאמר רבה, אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות. שדרו שליח בתריה (-וכו'-), לא הוי מצי מלאך המות למקרב ליה, דלא הוי פסיק פומיה מגרסא. אדהכי נשיב זיקא, ואווש ביני קניא. סבר גונדא דפרשא הוא. אמר, תינח נפשיה דההוא גברא, ולא ימסר בידיה דמלכות. כי קא ניחא נפשיה, אמר 'טהור טהור'. יצאת בת קול ואמרה, אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור, ויצאת נשמתך בטהור, עד כאן. ועל זה מתמרמרים מאוד בשתים; האחד, איך יהיו חס ושלום חולקים עם קונם וצורם. והשני, עוד יותר גדול, שיהיו אומרים 'מאן* לוכח', ויהי ההדיוט מכריע את רבו. גם בזה שמע לדברים אלו, ויצא כנוגה צדקם, וחכמתם תזרח כשמש בתוקפה ובגבורתה*.
ב דע כי במאמר הזה גלו לך על דרכי ה' הישרים, אשר הם ישרים לכל הנבראים. לא כמלך בשר ודם, אשר גוזר גזירה על עמו, ולא ישגיח באיזו עניין הוא אל המקבלים. אבל השם יתברך מעשיו ופעולותיו ישרים אל המקבלים. כי כבר התבאר לפני זה, כי הבחינה שהוא מצד המקבלים הוא זולת הבחינה שהוא מצד הנותן. ולא יעשה הקב"ה כי אם הוא ראוי ונכון אל המקבלים גם כן. והוא בחינה זולת הבחינה שהוא מצד הנותן.
ג ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח:), אמר רבי יוחנן, בכל מקום ששואלין המינין, תשובתן בצדן. "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א, כו), "ויברא אלקים את האדם בצלמו" (שם פסוק כז). "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (בראשית יא, ז), "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל" (שם פסוק ה). "כי שם נגלו אליו האלקים" (בראשית לה, ז), "לאל העונה אותי ביום צרתי" (שם פסוק ג). "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו" (דברים ד, ז). "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו לו אלקים לפדות לו לעם" (ר' ש"ב ז, כג). "עד די כורסין רמיו ועתיק יומין יתיב" (דניאל ז, ט). הנך למה לי, אמר רבי יוחנן, אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה, שנאמר (דניאל ד, יד) "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא", עד כאן. הודיעו חכמים בזה, כי מה שכתוב "נעשה אדם בצלמנו", וכיוצא בזה, שפירוש הדבר שהוא יתברך נמלך בפמליא של מעלה, וזהו "נעשה אדם". ואין הכוונה חלילה שהוא יתברך צריך לעצה ולהמלכה מברואיו, כי הוא ברא אותם ואת שכלם ודעתם, ואיך יעלה על דעת האדם לומר כך. אבל הפירוש הוא שלא ימצא בעולם התנגדות. משל זה, כאשר רצה הקב"ה לברא את האדם, אף כי היה ראוי להיות נברא האדם מצד הפועל, שהוא השם יתברך, אם היה לו התנגדות מצד הנמצאים, שלא היה לבריאה זאת חבור וקשור עם פמליא של מעלה, עד שהיה כאן התנגדות. כי בריאה זאת, בשביל שני דברים שייך בו שאלה יותר משאר נבראים; האחד, שהאדם יש בו דבר מן העליונים, הוא הנשמה והחכמה והשכל. וכאשר זוכה האדם, יש לו מעלה ומדרגה בין העליונים. ולפיכך ראוי לבריאה זאת שיהיה לה קשור עם עליונים, ולכך ראוי שיהיה בצד שלא ימצא לו התנגדות לאדם. השני, שכל הנבראים התחתונים נבראו בשביל האדם, ואם בריאת האדם ראוי, ראוים גם כן כל הנבראים שהם בשבילו, וטפילים אצלו, לפי שהוא העיקר. ולפיכך בכל הנבראים לא כתב "נעשה", רק באדם, בשביל כי הקב"ה פועל את הנבראים, וכל פעולותיו ומעשיו אשר הוא עושה הם ישרים וראוים להיות, כמו שהוא ראוי מצד הפועל, כך הם ראוים מצד הנמצאים, עד שלפי זה יהיה העולם אחד, ואין בו התנגדות.
ד וזהו מה שאמרו (סנהדרין לח:) שאין עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה, להיות בו רצון העליונים, שלא יהיה התנגדות אליו. ולפיכך כתיב "נעשה אדם בצלמנו", שרוצה לומר שלא יהיה בריאת האדם מתנגד למלאכים, אשר יש לאדם מהלכים ביניהם, כי יוצא האדם ממחיצתו להיות מחיצתו בין העליונים, לכך אין ראוי שיהיו העליונים מתנגדים. וזה פירוש "נעשה אדם", כי לא היה בריאת אדם עד שהיו מסכימים גם העליונים על בריאתו, כלומר שלא היו מתנגדים לזה העליונים. ועוד, כי הכל נברא בשבילו, לכך תלוי בו הכל. וכאשר אין לאדם מתנגד ומקטרג בבריאתו, הרי כל שאר נבראים, שהם נבראו לשמש את האדם, ראוי להם הבריאה גם כן. ובזה גזירותיו שהוא גוזר בנמצאים, הוא ראוי גם כן מצד בחינת הנמצאים, כמו שהוא מצד הפועל. כמו שאמר (דניאל ד, יד) "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא". ואין הכוונה בזה חס ושלום שהוא צריך אל עירין ואל קדישין, רק פירושו כמו שאמרנו שאין מעשיו מתנגדים אליהם מצד הנמצאים, אך מעשיו ישרים מוסכמים אל הכל, ובדבר זה לא יהיה כאן חילוק ופירוד בעולם.
ה ולכך אמרו, שהתורה שהיא גזירת ה', ראוי שתהיה נכון ואמת אל הנמצאים, כמו שהוא אצל הנותן והגוזר. לכך אמר שבדין הזה, שהוא ספק נגע אם בהרת קודם, או שער לבן קודם, ודין נגעים חמור בהשגה יותר, כמו שאמרו (חגיגה יד.) מה לך אצל הגדות, כלך אצל נגעים ואהלות. נמצא שהלכות אלו חמורות ביותר, ועמוקות מאוד. ובהלכות אלו, מה שהוא חמור יותר, הוא דין זה שהוא ספק נגע. כי הדבר שהוא ספק, הוא* לחומרא בכל מקום. וזהו דעת הראשון הפשוט, שכל ספק להחמיר. ומפני שאמרו שהקב"ה* נמלך בפמליא של מעלה, רוצה לומר שהשם יתברך רוצה שיהיו הכל מסכימים על גזירותיו. וכאשר יש בחינה אצל הנמצאים שאינו אצל השם יתברך, דבר זה הוא המחלוקת.
ו ובדין הזה בפרט היה המחלוקת. ויש לך להבין זה בעומק החכמה, כי הנגעים בפרט אינם ראוים שיהיו בעולם, ואין להם מציאות כלל מצד עצמם, רק שהם באים במקרה בלבד, ואינם בעצם. ולפיכך השם יתברך אשר הוא מחויב המציאות, רחוק ממנו דבר שהוא במקרה, כי הוא יתברך מחויב המציאות, והמקרה אין לו מציאות כלל, רק במקרה קרה. לכך השם יתברך מטהר את ספק נגע, לומר שלא נמצא הנגע הזה, כי מציאותו דבר מקרה, ואין לו מציאות אצל השם יתברך, שהוא מחויב המציאות. אבל שאר מתיבתא דרקיע, אשר הם אפשרים ואינם מחויבים בעצמם, אין אצלם דבר שהוא מקרה, כמו הנגעים, כאילו אין* להם מציאות כלל, רק יש להם מציאות אצלם, כי אינם מחויבי המציאות. ולכך הם מטמאים הספק, כי שמא הבהרת היה נמצא.
ז רק רבה, שהוא יחיד בנגעים ויחיד באהלות, וכיון שהוא יחיד בנגעים, קרוב ביותר אותו שהוא יחיד אל השם יתברך, שהוא מחויב המציאות . ודבר זה מבואר לחכמי לב, כי השם יתברך, שהוא אחד לגמרי ואין זולתו, הוא מחויב המציאות לגמרי. ומי שהוא אחד בדבר מה, כמו רבה שהוא יחיד בנגעים בלבד, יש לו קירוב אל מחויב המציאות. ולכך היה מטהר ספק נגע, כי הנגעים* המקריים אין בהם מציאות אצלו גם כן, ולכך הספק טהור. ומפני כך יצאת נשמתו בטהרה, כי בזה היה לו דביקות ביותר אל השם יתברך. כלל הדבר; מחויב המציאות מטהר את הספק, בפרט ספק נגע, כי אין לו מציאות אצלו, לכך תולה לומר שאינו נמצא. ודבר זה ברור מאוד ליודעי בינה.
ח ועוד יש לפרש, מפני כי הנגעים במה שהם נבדלים מן העולם הזה, וראיה לזה שהנגעים הם נבדלים מן העולם הזה, לכך מצות התורה מי שיש בו נגע נאמר עליו (ויקרא יג, מו) "מחוץ למחנה מושבו", שיהיה האדם נבדל מן הכלל, כי הנגע הוא נבדל מן העולם. אם כן מצד הנגעים יש כאן שניות, כי העולם כולו הוא אחד, ועל ידי הנגעים נאמר עליו "מחוץ למחנה מושבו", שיהיה האדם שבו הנגע נבדל ונחלק מן בני אדם, והרי כאילו יש כאן שניות לגמרי, באשר יש חלוק בנמצאים, כי מי שבו הנגע משתלח חוץ למחנה. ולפיכך השם יתברך, שהוא אחד (דברים ו, ד), אין אצלו מציאות לנגעים, שעל ידי הנגעים נמצא השניות. ולכך יש לקרוא קריאת שמע לסלוק הפגעים, והנגעים הם גם כן כמו פגעים, שהרי כתיב (תהלים צא, י) "ונגע לא יקרב באהלך", ולכך השם יתברך מטהר הספק. ומפני כי רבה בר נחמני היה יחיד בנגעים, לכך בענין הזה היה נמשך אחר השם יתברך, שהוא אחד.
ט ומעתה כיון שראוי שיהיה השם יתברך גזירתו אמת אצל הנמצאים, כמו שהוא מצד הגוזר, אמרו 'מאן לוכח', לברר דין זה מצד הנמצאים. ועל זה אמר 'לוכח רבה בר נחמני', שהוא יחיד בנגעים ואהלות. והוא יוכיח כי כן הדין הזה שהוא טהור אף מצד המקבלים את התורה, ובזה יהיה גזירת השם יתברך אמת נגד הכל, אף מצד המקבלים. והנה רבה לפי השגתו הגדולה, במה שהוא היה יחיד בנגעים ואהלות, אמר טהור, מצד היחידות שבו בהשגה, כי היה עומד על אמתת השגה זאת. ואילו שאר מתיבתא דרקיע, לא היה השגתם כל כך לעמוד על דבר זה, ואצלם זה כמו כל שאר ספיקות, שהוא להחמיר. ודברים אלו כאשר יבין ויחקור אדם, ויעמיק בדברים אלו, ימצא שכל הדברים אשר נתבארו הם דברים ברורים.
י והכי מוכח בפרק בתרא דנזיר (סה:), שאמרו כל ספק נגעים טהור, משנזקק לטומאה ספקו טמא. וקאמר מנא הני מילי, אמר רבא, שנאמר (ויקרא יג, נט) "לטהרו או לטמאו", הואיל ופתח הכתוב בו תחלה. כך גרסת ז"ל בפרק המדיר בכתובות. ופריך אי הכי, אפילו משנזקק לטומאה גם כן ספיקו טהור. אלא כי איתמר אהא, אם בהרת קדמה וכו', עד ורבי יהושע כיהה. מה כיהה, אמר רבה, כיהה וטהור. ודלמא כיהה וטמא. אמר רבא, אמר* קרא "לטהרו או לטמאו". והכי פירושו, דרבה פירש 'כיהה' דאמר רבי יהושע, כלומר כיון שאינו ברור, אלא ספק בלבד, טהור. ופריך, ודלמא כיהה וטמא. ולא דמקשה ארבה*, דפשיטא שרבי יהושע סובר כיהה וטהור, דאם לא כן מה בינו לבין תנא קמא. אלא דפריך מנא ליה לרבי יהושע, דלמא אדרבא, לחומרא, אף על גב שאינו נגע ברור הוא טמא לחומרא, כמו בכל מקום דאזלינן לחומרא בספק. וקאמר, כיון דפתח הכתוב בטהרה, יש לטהר טפי. וזה כמו שפרשנו, כי הטהרה הוא בעצם, והנגע הוא במקרה, ודבר שבעצם הוא קודם למה שבמקרה. ולכך מקדים הכתוב הטהרה שהוא בעצם, קודם לטומאה שהוא במקרה.
יא ומה שזכר ספק זה, אם בהרת קודם או שער לבן קודם, פי' ר"ת ז"ל דאיירי אפילו אם נזקק לטומאה, ולכך צריך קרא דכח הטהרה עדיף. ואין כאן מקום זה, כי עוד פרשנו שם ענין השמועה הזאת. ומה שכתוב (ויקרא יג, נט) "לטהרו" קודם, תוכל להבין על אשר רמזנו בענין הנגעים, אשר הם דברים חצוניים, ולכך השם יתברך אשר הוא אחד לגמרי, הוא מטהר הספק הזה. ורבה בר נחמני שהיה יחיד בנגעים ובאהלות, היה מסכים אל הטהרה, כי מפני שהוא יחיד בנגעים, היה עומד על אמתת עצם הנגעים, ומצד עצם אמתתן אין להם מציאות. ולפיכך אמרו 'מאן לוכח, רבה בר נחמני'. והדברים האלה עמוקים מאוד, ובשביל זה היה לרבה בר נחמני דביקות אל השם יתברך מצד הטהרה הזאת, כמו שאמרנו, ומצד הזה הוא עם השם יתברך, ולכך כאשר יצאת נשמתו אמר 'טהור טהור'. וכל זה כמו שאמרנו, כי מצד ההשגה הזאת היה לרבה בר נחמני דביקות אל השם יתברך לגמרי, ואין ספק באמתת אלו דברים. ויותר מן הראוי בארנו כדי להראות לכל העמים כמה גדולים דברי חכמים, ולכך בארנו מה שמצאנו בדברי חכמים גנוזים וכמוסים. והכל הוא סגנון אחד, ואם שהוא נראה מעט שנוי, אינו אלא אחד, והוא יתברך יכפר בעדנו.
בבקשה להעלות רק סרטונים ראויים, כשרים וצנועים ב-100%.
הנתקל בסרטון בעייתי, בבקשה לדווח בפרטי או בסימון '!', יישר כח!

ועד
הודעות: 1435
הצטרף: 28 ינואר 2016, 23:10
נתן תודה: 349 פעמים
קיבל תודה: 287 פעמים

Re: שני מאמרי פירוש נפלאים וחשובים של המהר"ל!

נושא שלא נקרא על ידי ועד »

רבינו הצדיק תכתוב בקצרה מה רואים שם.
מוריי ורבותיי אני מבקש ממכם תכבדו אחד את השני ותאהבו את הקב"ה ותעשו לו נחת רוח

סמל אישי של משתמש
יאיר
מנהל ראשי
הודעות: 20419
הצטרף: 18 אפריל 2013, 23:43
נתן תודה: 1078 פעמים
קיבל תודה: 1617 פעמים
יצירת קשר:

Re: שני מאמרי פירוש נפלאים וחשובים של המהר"ל!

נושא שלא נקרא על ידי יאיר »

בראשון מסביר נפלא את הגמרא בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד.), אמרה ההיא מטרוניתה לרבי ישמעאל ברבי יוסי ולרבי אלעזר בר שמעון, בניכם אינם שלכם. פירוש, שכריסם היה גדול כל כך, עד שאין יכולים נזקקין לנשותיהם. ואמרו לה*, (שופטים ח, כא) "כי כאיש גבורתו". ואיכא דאמרי, אהבה דוחקת את הבשר. אמר רבי יוחנן, אבריה דרבי ישמעאל כחמת בת תשעה קבין. אמר רב פפא, אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ואמרי לה, בת ג' קבין. דרב פפא גופיה כי דקולי דהרפנאי, עד כאן.

ובשני מסביר את הגמרא בפרק הפועלים (ב"מ פו.), בענין רבה דהוי יתיב אגודא דדקלא, והיה* קא גריס. שמע דהוי מפלגי במתיבתא דרקיע; אם בהרת קודם לשער לבן, טמא. ואם שער לבן קודם לבהרת, טהור. ספק, הקב"ה אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא. אמרו, מאן נוכח*, לוכח רבה בר נחמני. דאמר רבה, אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות. שדרו שליח בתריה (-וכו'-), לא הוי מצי מלאך המות למקרב ליה, דלא הוי פסיק פומיה מגרסא. אדהכי נשיב זיקא, ואווש ביני קניא. סבר גונדא דפרשא הוא. אמר, תינח נפשיה דההוא גברא, ולא ימסר בידיה דמלכות. כי קא ניחא נפשיה, אמר 'טהור טהור'. יצאת בת קול ואמרה, אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור, ויצאת נשמתך בטהור, עד כאן.
בבקשה להעלות רק סרטונים ראויים, כשרים וצנועים ב-100%.
הנתקל בסרטון בעייתי, בבקשה לדווח בפרטי או בסימון '!', יישר כח!

סמל אישי של משתמש
יאיר
מנהל ראשי
הודעות: 20419
הצטרף: 18 אפריל 2013, 23:43
נתן תודה: 1078 פעמים
קיבל תודה: 1617 פעמים
יצירת קשר:

Re: שני מאמרי פירוש נפלאים וחשובים של המהר"ל!

נושא שלא נקרא על ידי יאיר »

בבקשה להעלות רק סרטונים ראויים, כשרים וצנועים ב-100%.
הנתקל בסרטון בעייתי, בבקשה לדווח בפרטי או בסימון '!', יישר כח!

שלח תגובה