40 שנה ל'כפר חב"ד'

לדעת ולדון על הנעשה והנשמע בציבור החרדי.

מנהלים: אחד, יאיר

סמל אישי של משתמש
יענקי_רייזמאן
הודעות: 471
הצטרף: 26 אפריל 2020, 08:24
נתן תודה: 180 פעמים
קיבל תודה: 280 פעמים

40 שנה ל'כפר חב"ד'

נושא שלא נקרא על ידי יענקי_רייזמאן »

שבועון 'כפר חב"ד' מציין היום, ו' תמוז, 40 שנה בדיוק להיסודו.

בשבוע שעבר יצא העיתון במהדורת ענק של 144 עמודים, שהוקדשו ליום ההילולא ג' תמוז ולציון הדרך ההיסטורי - 40 שנה להופעת 'כפר חב"ד'.

במגזין המוגדל - שפע של אוצרות וגילויים על הרבי, לצד ראיונות, פרויקטים וסיפורים. חלק נכבד מהמגזין הוקדש לציון הדרך ההיסטורי.

לאורך הגיליון, עשרות טורים של נבחרת הסופרים של חב"ד, הוותיקים והצעירים, החוזרים לשבוע אחד לבמה בה החלו את כתיבתם, במאמרים נוסטלגיים ועשירי תוכן

הסופרים הנכבדים ליוו את השבועון לאורך השנים: הרבנים הגאונים, השלוחים והסופרים שליט"א: חנניה יוסף אייזנבאך, טוביה בלוי, ישראל אלפנביין, אלתר הכהן פרידמן, הרב משה מרינובסקי, מיכאל טייב, מרדכי מנשה לאופר, מנחם ברוד, יוסף יצחק אליטוב, יוסף יצחק הלפרין, זלמן רודרמן, יצחק יהודה הולצמן, יהודה צייטלין, אברהם הולצברג, זלמן ליברוב ור' פרידמן.

להורדת המגזין המלא:
https://drive.google.com/file/d/1tn1b4f ... sp=sharing
אין לך את ההרשאות המתאימות על מנת לצפות בקבצים המצורפים להודעה זאת.
"..מתגברים הגעגועים באשר כלה קייץ עובר חורף ואנחנו לא נושענו.

אבל מצד השני ההרגל עושה את שלו. ויש מקום לחשש אשר יתיישן הדבר,
ואור וחום ההתקשרות לנשיאנו, לתורתו ולהוראותיו אשר כולא חד ילך הלוך וחסור ח"ו.

(ט"ו שבט תשי"א)

סמל אישי של משתמש
יענקי_רייזמאן
הודעות: 471
הצטרף: 26 אפריל 2020, 08:24
נתן תודה: 180 פעמים
קיבל תודה: 280 פעמים

Re: 40 שנה ל'כפר חב"ד'

נושא שלא נקרא על ידי יענקי_רייזמאן »

רצוננו לראות את מלכנו: זה בידינו
יוסי אליטוב

אלול תשד"מ, ניו יורק.
את התחושה הזאת הלב לא יכול לשכוח. נער צעיר שיושב בתוך מונית צהובה, בכבישים הסואנים של המטרופולין הגדול. הכל נוצץ וחדש. גורדי שחקים מתנשאים ממעל, רמזורים שונים וכרזות פרסום אדירות. ה'עולם הזה' צועק בכל פה, אבל הנפש הומה ומתרפקת לחיי עולם.

ככל שמתקרבים אל שכונת קראון הייטס, הלב נמלא שמחה עצומה. אושר הכי מוחשי. כבר כמה שנים כולי ממתין בציפייה, מתי אבוא ואיראה, מתי אוכל להביט בדמותו של הרבי, לא ממרחק של איגרת או תמונה, אלא בעיני בשר ממש. מעולם לא הרגשתי כל כך את הפסוק 'שמחתי באומרים לי בית השם נלך'.

והנה מגיעים. הבניין המפורסם ניצב מול העיניים, הלֵבנים האדומות מחייכות, והלב כמעט יוצא במחול של התרגשות. חוטפים את המזוודה מידיו של הנהג, אפילו לא לוקחים את העודף, ורצים כמו פרפרים אל האור הגדול.

החודש הבא, הימים הנוראים, הם החוויה הכי קרובה לגן-עדן. אוסף של מראות קודש ותחושות מרוממות, שכל החיים הגשמיים אחריהם, שונים ואחרים. הנער שזכה להביט בעיני ההוד ולשמוע את הקול מדבר אליו, אל תוככי נשמתו, הוא בריה חדשה. חסיד שנשמתו טבלה בנהר דעה.

מאז חלפו עשרות שנים. כ"ו שנים שבהן החושך כפול ומכופל. הגעגועים צורבים את הנפש, חותכים בבשר החי. אבל הדרך עודנה נמשכת. והאתגר הכי גדול הרובץ לפתח 'הדור אשר ידע', הוא כיצד לחבר את בנינו ונכדינו, את הדורות הבאים – שלא זכו לקבל דולר או כוס של ברכה, את הנערים שלא שמעו בחייהם 'פאר-גיזונט'ער-הייט', ולא חוו 'הקפות' בצילא דמהימנותא.

נכון, הם יודעים, קוראים וצופים במראות קודש. אבל אין לך חסיד שלא שואל את עצמו שוב ושוב, כיצד נוכל לחבר את בנינו ובנותינו אל הרבי בחבלי עבותות של אהבה והתקשרות אמת, ממקום של ריחוק גשמי.



ללא ספק, הבימה המרכזית לליבון האתגר החשוב הזה, היא שבועון 'כפר חב"ד' המציין בימים אלו ארבעים שנה להקמתו. כמי שזכה ברבות השנים לפרסם לא מעט מאמרים וכתבות, עם ידידי הסופר החסידי ר' בנימין שי' ליפקין, יכולני להעיד עד כמה הבימה החשובה הזו מאחדת מדי שבוע את כל קהל אנ"ש, בכל תפוצות מושבותם. באופן אישי, זה גם היה ה'מענה קודש' האחרון שזכיתי לקבל מהרבי, בתשנ"ג, על הצטרפותי לצוות הכותבים ב'כפר חב"ד'.

שנת הארבעים היא זמן לבינה ולהתבוננות, וזהו גם השיעור שבו אדם עומד על דעת רבו. גיליון חגיגי זה, הוא המתאים ביותר להתבונן ולנסות לעמוד על דעת הרבי, לתת את הדעת לאתגר הכי גדול הרובץ אל פתחנו בעת הזאת שאחרי ג' תמוז תשנ"ד – כיצד להנחיל ליקרים ולאהובים לנו התקשרות חיה ומוחשית.

מטבע הדברים, אתגר זה הוטל לפתחיהם של הרבנים, המשפיעים, זקני החסידים והשלוחים. אלו מסבירים ומנחילים כל אחד על פי דרכו ושפתו המיוחדת. ואולם, מכיוון שמדובר באתגר משותף אשר עליו ידאג כל חסיד, הרי שניתנה רשות גם לכל אחד מעדת אנ"ש, לסור אל שיחות הקודש של הרבי, להתחבר למעיינות ולשאוב דליים של אמונה חיה גם בימים אלו של תמוז תש"פ.


"והתוצאות מובנות"
שורת הפרֵדה הכי מפורסמת בתולדות רבותינו נשיאינו, נאמרה לפני כמאה שנים. זמן קצר לפני הסתלקות הרבי הרש"ב נ"ע, אמר לבנו יחידו את משפט הצוואה: "איך גיי אין הימל, אין די כתבים לאז איך אייך" (– אני עולה השמימה, ואת הכתבים אני משאיר לכם).

הרבי מרחיב ומבאר כי נשמת נשיא הדור חקוקה וקיימת בתוך כתבי קודשו. כמו שאמרו חז"ל: אנכי, ראשי תיבות, א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית. כלומר, המבקש לפגוש את דמותו של הרבי, לחוות את הרבי באופן הכי מוחשי, חי ופעיל, עליו להפוך להיות ספר 'ליקוטי שיחות' חי. ללמוד ויותר מכך לחוות את שיחות הרבי בחיות ובהתלהבות עד שכל הערה או הארה בשיחה הופכת לשיח המרכזי במפגשים עם החברים ובני המשפחה.

תורת הרבי איננה אסופת פתגמים או ווערטלאך, אלא מהות אחת של אמת שמאירה את החיים. כל נער שלומד 'ליקוטי שיחות' או 'מאמר דא״ח' בחיות ובשמחה, בכוחו לזכות ולהגיע לאותן תחושות מרוממות של התקשרות שזכינו לה אנו בני הדור ההוא. ואדרבה, כאן זה בצורה פנימית הרבה יותר.

כי עלינו לדבר גלויות. הרבה השתנתה עדת אנ"ש ברבות השנים. גם אם עומק משנתה ופנימיותה לא שוּנה, הרי שהאתגרים השונים הולידו בה לא מעט שינויים חיצוניים שעלינו לתת עליהם דעת ולב.

אחת הדוגמאות הכי בולטות, היא היחס בין החסידים.

מבשרי אחזה. סיפורו של אבי מורי שליט"א, הוא דוגמה מופלאה. נער צעיר היה אבא, נע בין עולמות, מחפש את דרך העלייה. חבוש בקסקט, ובכיסו מכתב המלצה מהגאון רבי אלימלך בר-שאול אב"ד רחובות, יצא בנסיעה אל הרכבת מרחובות ומגמת פניו לישיבת פוניבז' המפורסמת בבני ברק.

בדרך, עצרה הרכבת בעיר לוד. אבא יצא אל הפרדס המפורסם, לביקור התרשמות קצרצר בישיבת 'תומכי תמימים'. "הגעתי לשם", מדגיש אבא, "שלא על דעת להישאר. רק רציתי להכיר".

ברגעים הבאים נתקלו עיניו בדמותו של המשגיח, רבי אליעזר הורביץ ע"ה. עד מהרה נלחצו ידיים ל'שלום עליכם' ונפתחה שיחה קצרה ותמציתית בדברי תורה. לאחר מכן נראתה דמותו של המנהל רבי אפרים וואלף ע"ה. וזהו, הנער הצעיר הוקסם. הציץ ונשאר שם עד אחרית ימיו.

עשרות פעמים שאלתי את אבא, מה היה שם במפגש הקצר ההוא? מה שבה את ליבו בעוצמה כזו? מדוע החליט לשנות את כל מהלך חייו?

ואבא, תמיד משיב באותן מילים. "הייתה שם אהבת החסידים. התקבלתי כבן אובד השב לביתו בלבביות ובאותנטיות. ידעתי בבירור שזה המקום שבו אמצא מנוח לנפשי. פה אשב כי אוותיה".

מאז אותו מפגש בפרדס, זרמו הרבה מים בנהרות. העולם השתנה. עדת החסידים גדלה בכמות ובאיכות. אכשר דרא. אלא שלרגעים מתבקש לעצור, להתבונן קמעא ולראות: האם על הדרך, אנו לא מאבדין מעט מרגש האחווה החסידית הקמאית הזו? כיצד המשפחה החסידית הגדולה, תמשיך להישאר מלוכדת, אכפתית ומחויבת בערבות הדדית? האם אהבת החסידים שרבותינו נשיאינו זעקו ודרשו זאת בתביעה הכי תקיפה, האם היא אכן נשמרת?

והשאלה הכי חשובה: מה אנחנו נותנים כמתנה לרבי, בבריחה מכל עניין של מחלוקת וצל של שנאת חינם, שהרבי תבע מאיתנו כל כך לאורך כל השנים.

ידועים הדברים המבהילים שכתב הרבי באייר תשכ"ח, אל רבו של כפר חב"ד הגה"ח רבי שניאור זלמן גרליק ע"ה:

"לצערי הכי גדול, בנוגע לכפר חב"ד אשר השנה נעשה בן עשרים לכח, לא זכיתי להתבשר עד עתה על דבר קירוב הלבבות, או על כל פנים שאין המצב פוחת בזה, כי אם חדשים לבקרים מתקבלות ידיעות שנתוסף פירוד בנוגע לענין פלוני, מתחילה מחלוקת בנוגע לבעיה פלונית, ותיכף ומיד מתחלקים התושבים לשני צדדים או שלשה צדדים ויותר, וכמובן שנמשכים לזה האנשים והנשים גם יחד, ולפעמים גם הבנים והבנות, והתוצאות מובנות".

הנה לפנינו, ההוראה הנצחית שהורנו הרבי, בניו ותלמידיו, לתקן ולחזק ולדאוג לבשר לו. ואולי המשפט הכי דרמטי ומכונן שהרבי הכי נזהר מלהרחיב בו מוטבע בצמד המילים: "והתוצאות מובנות", והדברים מדברים בעד עצמם, כידוע.

והקריאה מעוררת הזמן. אנו כתלמידי רבי עקיבא של דורנו, בעל המימרא של 'ואהבת לרעך כמוך', כמה אנו יכולים להעיד על עצמנו שאכן פיתחנו את אותה תחושת סלידה והתנערות מכל שיח של מחלוקת ושנאת חינם?


סעודות של אחדות
ללא ספק, הזמן הכי נשגב ומרומם שבו מתכנסת המשפחה החסידית – כל אחת בביתה – היא מדי שבת, בסעודתא דמלכא סביב שולחן השבת. זהו המפגש שבו מתעצבים חייו של חסיד. אם בשנים האחרונות, התגבשה במחוזות מסוימים תרבות של פטפטנות ושמועות שנסחבות לאורך כל השבוע מן הגורן ומן היקב – הרי שעלינו לתת את הדעת, לנתב את משפחתנו החסידית, באופן שהרבי יוכל לפתוח את הדלת, לפסוע פנימה ולרוות נחת ולומר: ראו גידולים שגידלנו.

וכפי שכבר למדנו, הדרך לחיות את הרבי, עוברת בתוך שיחותיו שהן בבחינת 'קלא דלא פסיק'. מאמר שאינו מתיישן, דברים שמותאמים לכל דרא ולכל נפשא.

באחת משיחות הקודש הפחות ידועות, מלמד אותנו הרבי יסוד חשוב מאוד על מהות הדיבור. את איסור לשון הרע, כולם יודעים ומכירים. אבל הרבי, כדרכו, מעמיק ומרחיב במסר נוקב שמניע לעשייה.

דברי הרבי מוסבים על דברי הפסיקתא דרב כהנא, הדורש את המקרא: 'אמרות ה' אמרות טהורות' – 'אמרות הקב"ה – אמרות הן; אמרות בשר ודם – אינן אמרות'. הדבר נראה תמוה מעט. מה הפשט: אמרות בשר ודם – אינן אמרות? ומהו המסר לעבודת השם שלנו?

בביאורו מסביר הרבי, שדבר השם הוא נצחי. 'לעולם השם דברך ניצב'. לעומת דברי בשר ודם, שהם פורחים כהבל. ואולם – מכיוון שאנחנו בני ישראל, נקראים חיים – 'ואתם הדבקים ... חיים כולכם היום', הרי שאף איש ישראלי, בשר ודם, יכול ליצור אמירה טהורה ונצחית.

ומכאן פונה הרבי להסביר מאמר אחר, שמובא בהמשך הפסיקתא: ר' לוי מספר על "תינוקות בימי דוד המלך", שהיו במעלה גבוהה. ידעו ללמוד ולא היה בהם חטא, ובכל זאת היו נופלים במלחמה משום "שהיו בהם דילטורין" דהיינו דוברי לשון הרע. לשון הרע, מבואר שם, נקרא שלישי "שהוא הורג שלשה: האומרו, המקבלו, ומי שנאמר עליו".

הרבי מקשר את כל חלקי המדרש הזה לרעיון אחד. אמירה של יהודי, יש בה נצחיות. מילה שלו בגנות, יכולה לגרום הרג לאדם רחוק – זה שעליו נאמרה. ומידה טובה מרובה ממידת פורענות, הרי שמילה של היפך-לשון-הרע, יש בה נתינת חיים ותוספת תוקף לזה שמדברים עליו.

לאור הדברים מבאר הרבי את דברי הרמב"ם בהלכות דעות המתאר את דמות התלמיד חכם: "ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל". והדבר תמוה, שהרי למה זהו שבח של תלמיד חכם, והרי כל יהודי מחויב במצוות 'ואהבת לרעך כמוך', וכל אחד אסור בלשון הרע, ומדוע זהו סימן והיכר לתלמיד חכם?

לאור היסודות שאמרנו, הרבי מחדש כאן הבנה מחודשת לגמרי. הוא תומך את דבריו במאמר הבעש"ט הקדוש, על דברי המדרש דלעיל: שלשון הרע הורג שלושה. ולכאורה קשה, בשלמא המדבר והשומע, חטאו בנפשם. אבל במה אשם אותו אומלל שרק דיברו עליו? מדוע גם הוא נפגע?

אלא, מבאר הבעש"ט הקדוש שדיבורו של יהודי יוצר יצירה. הדיבור מוציא דברים מהיעלם לגילוי. ולכן, כל עוד החטא היה בהיעלם, לא נענש החוטא, אבל ברגע שדיברו על זה לשון הרע, הרי שהדבר יצא לגילוי. ולכן יש כאן פגיעה במי שדיברו עליו. והרי לפי הכלל ש'מידה טובה מרובה ממידת פורענות', ואם כאשר מדברים גנאי, גורמים נזק, כל שכן שכאשר מדברים טוב על אחר – הרי שגורמים לו חיזוק, ומוציאים לפועל את מעלותיו.

וזהו אפוא עומק דברי הרמב"ם. כאשר מגיע לפנינו מקרה של אדם שצריכים לדונו לכף זכות, במקרה זה נדרש תלמיד חכם – שדיבורו חי ונצחי – לספר בשבח חבירו ולהעלים את מגרעותיו עד שיגיע למצב 'שלא בגנותו כלל'. שהגנות תתבטל ותיעלם.

כי זה התוכן הפנימי של הוראת 'והוי דן את כל האדם לכף זכות' – לשון הויה, כי בכך אנו מסייעים לזולתנו לגלות את מעלותיו ולהתמודד עם הקשיים. זוהי גם האמירה ה'טהורה' והנצחית שעליה מדבר המדרש. אמירה שמבטלת את כל הגנות ומגלה את כל השבח. אמירה שגורמת טוב ומהווה חיזוק לאחר.

הרבי מסכם את הדברים, בלשון חז"ל: 'אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים'. כי יש אנשים גדולים יותר בעבודה, ויש נפשות שפלות בעבודה. וזוהי השליחות של 'הגדולים', להזהיר – מלשון זוהר ואור – לגלות את האור הפנימי ולרומם את נפשות כל אשר בסביבתם.


הארת פנים בשיטה
ידוע לכל כי "חסידים איין משפחה". אלא שבמרוצת השנים, המשפחה התרחבה וגדלה לאין ערוך. רבים מאיתנו נפוצו בכל קצוות תבל. לא קלה היא המשימה ללכד את כל המשפחה, לגבור על כל מיני חלוקות וקטלוגים של מעמדות וסטטוסים-חברתיים. פערי שפות וארצות. מרחקים של תרבויות ושוני מנטלי.

אם מחפשים נקודה שאפשר להתחזק בה, בעת הזאת, הרי שהיא טמונה באחדות החסידים. באותה לבביות מופלאה שלפני שנים אחדות סחפה בקסמה נערים ומבוגרים, מכל תפוצות ישראל. כולם הפכו מאוחדים ומקושרים. 'המילה הטובה', הארת הפנים, אהבת החסידים, להתמסר זה למען זה ולא לשם פרסום והתבלטות. להבין שהברכנו אבינו תלוי בכך שהכולנו הוא כאחד. אלו הם הסממנים החב"דיים המובהקים.

אם חפצים אנו לחזות ברבי חי וקיים גם עתה, שומא עלינו להתבונן שוב ושוב בהוראותיו הקדושות אשר דיבר אלינו, עדת החסידים. המסר עובר כחוט השני בדבריו. אזהרה חמורה מכל עניין של מחלוקת ופירוד לבבות שהרי הם בגדר של פיקוח נפש. כי מדובר באמירה שיכולה לברוא חיים או חלילה לגרום להפך.

'האמירה הטהורה' שעליה אנו מדברים, אינה מחווה של נימוס או טקטיקה של יחסי ציבור, אלא אמירה טהורה של אמת מתוך התקשרות לנשיא הדור. זה הזיכרון הכי בולט שלנו – הדור אשר ידע וראה – מכל מעמד במחיצת הרבי. מי שפעם זכה לעמוד בחלוקת הדולרים ובכל מעמד אחר, ראה בחוש כיצד הרבי נותן מקום אמיתי לכל אחד מאלו שבאו אליו. וזה לא היה מן השפה ולחוץ. זה לא היה מנהג נימוסין. הרבי גילה אכפתיות ומעורבות טוטאלית בחיי הכל. מספר בשבח חבירו ועל ידי כך לבטל את גנותו, זהו היסוד שעליו הושתת דור השביעי. להכיל כל יהודי, מתלמיד חכם ועד פשוט שבפשוטים, ללא שום שינוי והבדל.

ואם חפצים אנו לחבר את הדור הצעיר, שהרבי יחיה בקרבו באופן מוחשי, הרי שעלינו להפוך את ביתנו למקום שבו מדברים רק טוב על אנשים, נזהרים ממחלוקת כמו ממדורה של אש גם אם היא עטופה בסממנים של חסידות כביכול ומקבלים כל אחד בסבר פנים יפות.

כל משפחה שמקבלת עליה להפוך את שולחן השבת לשולחן של 'אמרות טהורות' – ולא רק בשיחות קודש מהרבי, אלא גם בדיבור טוב על ישראל, לדבר בשבח כל אדם ולהוציא את נקודת האור שבכל אדם – היא משפחה שמחיה את הרבי באופן הכי מוחשי, כי הרי כך לימדנו הרבי: כל יהודי הוא כמו מרגלית של יהלום.

ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, לחיות עם הרבי, להוסיף זוהר ואור על כל באי עולם ולהחיש את ביאת הגואל, בקרוב בימינו ממש, והוא בראשנו.
"..מתגברים הגעגועים באשר כלה קייץ עובר חורף ואנחנו לא נושענו.

אבל מצד השני ההרגל עושה את שלו. ויש מקום לחשש אשר יתיישן הדבר,
ואור וחום ההתקשרות לנשיאנו, לתורתו ולהוראותיו אשר כולא חד ילך הלוך וחסור ח"ו.

(ט"ו שבט תשי"א)

סמל אישי של משתמש
יענקי_רייזמאן
הודעות: 471
הצטרף: 26 אפריל 2020, 08:24
נתן תודה: 180 פעמים
קיבל תודה: 280 פעמים

Re: 40 שנה ל'כפר חב"ד'

נושא שלא נקרא על ידי יענקי_רייזמאן »

'כפר חב"ד' הבהיר לכול, כי מי שיכניס יד לאש - יחטוף כווייה//זלמן רודרמן
סופר ואיש חינוך (לשעבר עורך 'בקהילה' ו'המבשר')

בחודש תמוז תש"מ, עת הפציע לחלל העולם הגיליון הראשון של 'כפר חב"ד', הייתי נער כבן שתים עשרה, צעיר מכדי להבין אל נכון את משמעות קיומו של ביטאון תנועתי. לא הבנתי אז לא את גודל האתגר המערכתי והכלכלי הכרוך בהפקה סדירה של שבועון (שבראשית ימיו היה לתקופת מה דו שבועון) ולא את החשיבות הציבורית העצומה שיש לכלי ביטוי מסודר (כן, זה בדיוק שורש ופשר המילה 'ביטאון') לרעיונותיה ולעמדותיה של חב"ד. אבל כבר אז חשתי בכל שבוע מחדש התרגשות להחזיק בידיי את הגיליון הטרי ולקרוא בשקיקה את תכניו. גאוות יחידה מילאה את ליבי, שהרי לא לכל חצר חסידית ביטאון מִשלה!

מאותם ימים אני זוכר במיוחד את מדורו הקבוע של מ. גיב, שם עט של אחד הכותבים היותר מוכשרים (הגה"ח הרב טוביה בלוי?), שמדי שבוע השיב למחרפינו 'באבי אביהם'. אלו היו ימי שיא של השתלחות משולחת רסן מצד "חוגי ההשקפה" (אחד הביטויים האהובים על מ. גיב המגיב) בכל מה שניחוח חב"די פורץ דרך עלה ממנו. אני למדתי אז בחֵדר ליטאי בפתח תקווה, עיר הולדתי, ונאלצתי להתמודד עם לא מעט ביטויי גנאי וזלזול שהוטחו בחב"ד ובי ה"חב"דצקֶר". הילדים שפלטו בחוץ את מה שהם שמעו וספגו בבית, ירקו אש וגופרית על תהלוכות ל"ג בעומר, על ארגון צבאות ה', על שינון י"ב הפסוקים, על החב"דניקים ש"מקרבים את החילונים", ואפילו "בעבדי במשה" לא יראו לדבֵּר.

הדור של היום יתקשה להאמין, אבל למעשה כל עצם גישתה של חב"ד, ביוזמתו, בהנהגתו ובהשראתו הקדושה של הרבי, כלפי סוגיית קירוב לבבות, ספג באותן שנים ביקורת קטלנית. את הביקורת הובילו כאמור "חוגי ההשקפה", אבל אי אפשר לומר שלא היו אגפים נוספים ביהדות הירֵאה שראו ושמעו את הקולות – ולא מחו. האם הדבר נבע משתלטנות "חוגי ההשקפה" על כלל הציבור או אולי מכך שחב"ד אכן הייתה ייחודית ולא תמיד קלה לעיכול בנוף החרדי הכללי – לא אדע.

היום כידוע הדברים שונים בתכלית וזאת מכמה סיבות: א. מתדלק ומלבה אש המחלוקת, איננו. ב. היהדות החרדית על שלל גווניה וחוגיה למדה להעריך ולהוקיר את המהפכה היהודית הכבירה שחולל הרבי בעולמו של הקב"ה. ג. מלעיזי ומקטרגי העבר, הם בעצמם צועדים היום בטח (בסגנון שלהם כמובן) בכל אותן דרכים שסלל הרבי. ד. וגם זה חשוב לזכור: עמידתו האיתנה של 'כפר חב"ד' על משמר כבודה של חב"ד, הבהירה לכול כי מי שיכניס יד לָאש, יחטוף כווייה. גם לכך הייתה (ועדיין יש) השפעה לא מבוטלת על המצב.



בשנים שלאחר מכן שבתה את ליבי – ולב הקוראים כולם – סדרת הכתבות המונומנטלית של העורך הנכבד והיקר הרב אהרן דב הלפרין, 'חב"ד בעולם'. פתאום התחלנו לקבל ד"שים שבועיים חמים משלוחי הרבי בארבעה קצוות תבל. זה היה מרתק ומעורר השראה, והוסיף עוד טפח לזקיפוּת הקומה החב"דית. וכך, אם בראשית ימיו התמקד השבועון ב'חוּצה' – הן בהצגת האור והן ב"ודע מה שתשיב" – בשנים שלאחר מכן תפס אט אט 'כפר חב"ד' מקום מרכזי מאוד בעיצוב התודעה הפנים חב"דית. מאז ועד עתה הוא משמש כעין מצפן ומורה דרך, ורבים מהקוראים מסתייעים בו לגיבוש השקפת עולמם החסידית.



כיום הזה, כך נדמה, ה'חוצה' וה'פנימה' מעורבבים זה בזה. כי מצד אחד, קהילת ליובאוויטש בעולם גדלה והתפשטה לממדי ענק, עד כי נוצרו לה שוליים רחבים מאוד (יש שיאמרו רחבים מדי...) שהם בבחינת 'חוצה' שב'פנימה'. ומצד שני, ישנם כל כך הרבה יהודים יקרים שגם אם אינם מגדירים עצמם (בלבושם, בנוסח תפילתם ובמוסדות החינוך של ילדיהם) חסידי ליובאוויטש, קשורים המה קשר נפשי עמוק ביותר לרבי, לתורת חב"ד, למשפיעים די בכל אתר ואתר וכו'. הללו הינם בבחינת 'פנימה' שב'חוצה'.

ובכלל דומה כי בעולם התקשורתי המהיר כברק של ימינו, קשה עד מאוד לכוון פרסומים כלשהם לקהל יעד ברור אחד. כי כל מילה שתיכתב במסגרת הכי פנימית ומצומצמת, עשויה ברגע כמימרא להתפרסם ולהפוך כותרת מרעישה שתפתח מהדורות.

אשר על כן, קהל המטרה של 'כפר חב"ד' בשנים האחרונות הוא – גם 'פנימה' וגם 'חוצה'. ומכאן גם מורכבות האתגר: לשאת ברמה את שם ליובאוויטש מתוך אחריות לכל אותן עיניים חיצוניות רבות העוקבות ומתעניינות, ובה בעת לחזק את השורות הפנימיות ולשמר את הרוח של הרבי, רוחם של רבותינו נשיאינו הקדושים, רוח האמת הבעל-שם-טוב'ית הצרופה, עדי יקוים היעוד שניתן לו כמענה מן השמים – "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", 'חוצה שבפנימה' ו'פנימה שבחוצה'.
"..מתגברים הגעגועים באשר כלה קייץ עובר חורף ואנחנו לא נושענו.

אבל מצד השני ההרגל עושה את שלו. ויש מקום לחשש אשר יתיישן הדבר,
ואור וחום ההתקשרות לנשיאנו, לתורתו ולהוראותיו אשר כולא חד ילך הלוך וחסור ח"ו.

(ט"ו שבט תשי"א)

סמל אישי של משתמש
יענקי_רייזמאן
הודעות: 471
הצטרף: 26 אפריל 2020, 08:24
נתן תודה: 180 פעמים
קיבל תודה: 280 פעמים

Re: 40 שנה ל'כפר חב"ד'

נושא שלא נקרא על ידי יענקי_רייזמאן »

אדעתיה דרבי // הרב טוביה בלוי

ידוע ומפורסם כי ביאת המשיח, אשר לה אנו זקוקים כל כך ולה אנו מצפים ומייחלים כל כך, תלויה – חד וחלק! – בהפצת מעיינות הבעש"ט הק'. ידוע ומפורסם כי כ"ק אדמו"ר זי"ע מסר את נפשו הטהורה להפצת המעיינות ולביאת המשיח. כדוד אביו "נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב". ידוע ומפורסם כי כ"ק אדמו"ר זי"ע דרש בכל תוקף מחסידיו ומכל מי שרוצה לקבל ברכותיו הקדושות לפעול בכל הכוח להפיץ את המעיינות ולקרב בכך את ביאת המשיח.

אולי ידוע גם כי הפצת המעיינות, לפי פשוטו של מקרא, היא – הבאת אור החסידות ליהודים שומרי תורה ומצוות. הרי באותו ליל ראש השנה תק"ז, כאשר המלך המשיח אמר לבעש"ט הק' שבידו להביא את המשיח על ידי הפצת המעיינות, היו, בדרך כלל, בני ישראל שומרי תורה ומצוות, שומרי שבת, מקפידים על כשרות המזון וכו'. רק כך נוכל להבין את פשר הדו-שיח שעליו מספר הבעש"ט באגרתו. הרי למעלה מאלף שנים לפני אותו תאריך היה דו-שיח דומה בין רבי יהושע בן לוי למלך המשיח. אז היה מענה של המלך המשיח לאותה שאלה "היום אם בקולו תשמעו". הדו-שיח המחודש לא בא בחלל ריק. שאלתו של הבעש"ט "אימתי קאתי מר" הייתה שאלה של תביעה ודרישה. לאמור: הרי בני ישראל הם במצב של "היום אם בקולו תשמעו", והגיעה העת לקיים את ההבטחה.

מענהו של המשיח היה: לא סגי בקיום המצוות המעשיות, שהרי ישנן מצוות יסודיות שחיובן תמידי, כגון ידיעת ה', אחדות ה', אהבת ה' ויראת ה'. כל עוד לא מתקיימות מצוות אלה אי אפשר להגדיר את המצב כ"בקולו תשמעו". רק החסידות, ורק היא, מסוגלת להביא לידי קיום מצוות יסודיות אלה, כך שיתקיים באמת מצב של "בקולו תשמעו", תרי"ג המצוות כולן.

כלומר: בד בבד עם אותו מהפך מזהיר שהוביל ומוביל כ"ק אדמו"ר זי"ע, מפעל חד-היסטורי, בהיקף שלא היה כמוהו מעולם, של קירוב מיליוני נפשות לתורה ומצוות, הוביל ומוביל כ"ק אדמו"ר זי"ע – גם זה מהפך – את המפעל הגדול של קירוב יהודים שומרי מצוות, המדקדקים קלה כבחמורה, לאור החסידות. העיסוק בהפצת המעיינות כפשוטה הוא שעתיד לגרום לזירוז הגאולה השלמה בביאת המשיח.

כאמור, כ"ק אדמו"ר זי"ע הוביל מפעל מהפכני של הפצת המעיינות כפשוטה בכל קנה מידה, אך משום מה, לא ייאמן כי יסופר, צבא הרבי בארץ הקודש, עם כל פעילותו הענפה בתחום זה, לא הצליח להקים ולקיים כתב עת, כלי מבטא שיכניס את החסידות בבתים יהודיים בארץ ישראל. היו ניסיונות רבים, מוצלחים יותר או פחות, שגם אני הקטן זכיתי להיות שותף בהם (יוזכר במיוחד חלקו של הרה"ח ר' אברהם חנוך גליצנשטיין ז"ל), אלא שכאמור, הניסיונות לא צלחו כדי קיום לאורך ימים, מסיבה זו או אחרת.

עד שקם...



בשכונת פאג"י – סנהדריה, שבה וממנה, ממנה ובה, זכיתי לפעול, בשליחותו ובהדרכתו הישירה של כ"ק אדמו"ר זי"ע, במשך כ-40 שנה בהפצת המעיינות ובקירוב נפשות רבות, בנים ובנות, לחסידות חב"ד ולכ"ק אדמו"ר זי"ע, גדל נער כישרוני. מהורהר ובעל מחשבות, שזכה גם הוא להתקרב ולשתות לרוויה מאותם מעיינות, עד שהיה ל"תמים" מן המניין, ואחרי נישואיו למרביץ תורה בכפר חב"ד.

היה זה הרב אהרן דב הלפרין, שביום בהיר הגיע לביתי מכפר חב"ד ובפיו רעיון לייסד כתב עת חב"די להפצת המעיינות בארץ הקודש. נעניתי בשמחה, בחפץ לב ובהתלהבות ליוזמתו, ובו בזמן ובמקום נכתב ונערך הגיליון הראשון של 'כפר חב"ד'.

לא כאן המקום לפרט את התפתחות אותו כתב עת, מהופעות עונתיות לדו-שבועון ולשבועון. הקב"ה זיכני והייתי שנים רבות שותף מלא, פעמים אף בכיר, לעיתון ולתכניו.

כבכל דבר שבקדושה יש גם עניין של "סור מרע" ונאלצנו להיאבק בכוחות דלים מול שנאה תהומית, שזממה להרוס את מפעל הפצת המעיינות בין שומרי תורה ומצוות, ולמנוע את קירובם של שלומי אמוני ישראל לאורו הגדול והקדוש של כ"ק אדמו"ר זי"ע.

'כפר חב"ד' זכה לנהל את המלחמה, שבמסגרתה זכיתי לקחת חלק פעיל ת"ל. כ"ק אדמו"ר זי"ע אמר למזכירו הרה"ח ר' בנימין קליין ז"ל, שסיפר לי על כך, שהמאמרים שהנני כותב הם מאמרים מצלצלים (קלינגעדיקע). זכיתי גם ברוך ה' לספוג מכות, כפשוטו.

אכן, ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל.

כיום הזה הציבור החרדי כולו מודע באופן גלוי וברור לענקיותו של כ"ק אדמו"ר זי"ע בכל תחומי הקדושה, החל מידיעת התורה כולה, בנגלה ובנסתר והרבצתה בהיקף עולמי, וכלה בשלמות אלוקית עילאית של קדושה וטהרה בעבודת ה', וכמפורסם – זיכוי הרבים באופן היסטורי חסר תקדים.

אינני מתיימר, חלילה, לקבוע שהזכות הבלעדית במצב זה היא של 'כפר חב"ד', אבל אין ספק שחלק מסוים יש לו ברוך ה' בזה.

'כפר חב"ד' ימשיך בעזרת ה' להגיע אל יעדו להשלמת הפצת המעיינות, בהשגת המצב המיוחד של "ומלאה הארץ דעה את ה'", וזאת בשני תחומים:

א. הבאת תורתו הקדושה והדרכותיו הקדושות של כ"ק אדמו"ר זי"ע לציבור שומרי התורה והמצוות כולו.

ב. חשוב לא פחות: הבאת ציבור אנ"ש כולו, הנאמנים לדרכו הקדושה של כ"ק אדמו"ר זי"ע, להכרה של "חבר אני ככל אשר יורוך", הכרה שאנו חלק חשוב ונכבד של הציבור החרדי שאותו אנו רוצים לקרב לאורו המבהיק של כ"ק אדמו"ר זי"ע, "כפי הכוונה".

אחרי 40 שנה עלינו להגיע, ובוודאי נגיע בעזרת ה', למצב של "קאים אדעתיה דרביה" בכל המובנים.

וחפץ ה' בידינו יצלח!
"..מתגברים הגעגועים באשר כלה קייץ עובר חורף ואנחנו לא נושענו.

אבל מצד השני ההרגל עושה את שלו. ויש מקום לחשש אשר יתיישן הדבר,
ואור וחום ההתקשרות לנשיאנו, לתורתו ולהוראותיו אשר כולא חד ילך הלוך וחסור ח"ו.

(ט"ו שבט תשי"א)

שלח תגובה