מדריך לכתיבה יהודית!

לדעת ולדון על הנעשה והנשמע בציבור החרדי.

מנהלים: יאיר, אחד

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 28 ספטמבר 2016, 22:42

במה עדיף לכתוב - במחברת או בדפדפת, בעיפרון או בעט? איך נמצא את עצמנו בין שלל סוגי הלשונות, והאם ראוי להשתמש במלים לועזיות?ההבחנה בין המלים הנרדפות - כיצד נעשה בהן שימוש? איזה טכניקות להימנעות מלשון שלילית?

אלו מקצת השאלות בהם יעסוק אשכול זה - אשכול יכנס את ממאמריו של הרב עובדיה חן מח"ס 'הכתב והמכתב'.

למותר לציין שהערות והארות יתקבלו בברכה!

קריאה מהנה ומועילה!

ס"ק


מפתח:

הכנה לכתיבה - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 06#p304421

גווני הלשון - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 06#p304830

שפת הדיבור מול שפת הכתיבה- http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 06#p304988

מילים נרדפות - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 06#p305417

לשונות בעייתיים - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 06#p308794

הנחיות כלליות בדקדוק הלשון - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 06#p308835

סגנון כתיבה - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 06#p309251

העשרת הלשון - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 06#p309305

טכניקות להעברת מסרים - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 06#p309306

47863_tumb_750Xauto.jpg
אין לך את ההרשאות המתאימות על מנת לצפות בקבצים המצורפים להודעה זאת.

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 28 ספטמבר 2016, 22:50

הכנה לכתיבה.

במה עדיף לכתוב - במחברת או בדפדפת, בעיפרון או בעט? מה היתרונות של כתיבה במחשב, מהן ההכנות שנדרשות לכתיבה, ושלל עצות לדרבון הכתיבה.

47871_tumb_750Xauto.jpg
כתיבה במחברת.[/b]

כדאי לרכוש 'ספר' מכורך ונאה לכתוב בו את חידושיו. הדבר ממריץ את הכותב ומגביר את חשקו להעלות את הגיגיו על הכתב. במדה ואין רוכשים ספר מכורך, יש להעדיף לכתוב במחברת, שבה הדברים מסודרים יותר. אם כי, בקלסר עם דפדפת יש עדיפות מסוימת, שאפשר להכניס דפים בינתיים, או לשנות את סדר הדפים. והבוחר יבחר. אך לא כדאי לכתוב על פתיתי ניירות שעלולים ללכת לאיבוד.

לכל נושא ונושא, ראוי להקדיש ספר או מחברת בפני עצמו, ולא לכתוב באותה מחברת הכל יחד בערבוביא כפי המזדמן, ולסמוך על כך שכאשר ידפיס ימיין כל נושא במחברת נפרדת. מי שכותב כך, בבואו לערוך כתביו להדפסה, עבודתו תהיה כפולה ומכופלת, וכן כאשר ירצה לחפש דבר מה, תהיה לו טירחה רבה למוצאו.

כדאי להשאיר מספר דפים ריקים בתחילת המחברת לצורך כתיבת הקדמה, וכן מומלץ להשאיר בדף שוליים רחבים, כדי לתת מקום להוספות ושינויים. אולם, להוספות ארוכות מדי, כדאי להקצות דפים בסוף המחברת (ואם כותב בדפדפת, ייטול דף נפרד), ולא יכתבם במקום בו הוא אוחז במחברת. ויש הכותבים רק על הצד הקדמי של הדף, ומותירים את העמוד האחורי ריק, כדי לרשום בו מילואים והשלמות.

כתיבה במחשב

הכתיבה ישירות במחשב עדיפה מכמה בחינות: היא חוסכת זמן רב, הן במהירות הכתיבה, והן בהוספות ובמחיקות ובהעברת קטעים ממקום למקום, הנעשים בקלות ללא צורך להעתיק הכל מחדש, וכן מראה הכתב ברור ומסודר יותר. עם זאת, המחשב צרתו בצדו, שכן הוא מכשיר העלול להוות סכנה רוחנית לילדים. ולכן המחזיק בביתו מחשב לצורך כתיבת דברי תורה, עליו להשגיח על ילדיו בעינא פקיחא לבל ישתמשו במחשב ללא פיקוח.

הרגיל בהקלדת חידושיו, טוב יעשה אם יתאמץ וילמד "הקלדה עיוורת" שתחסוך ממנו זמן רב.

מומלץ להקליד ברציפות, ולא להרים העיניים למסך בכל פעם שנדמה שיש טעות בהקלדה. רק בסיום הקטע, עוברים מתחילה ומגיהים הכל. כך יחסך זמן רב וכאבי עיניים. אך אם זו טעות קלה שאם לא יתקנה על אתר, עלול הוא לשכוח ולא לשים לב אליה כשיעבור לאחר מכן, עדיף שיתקנה מיד.

מומלץ להקליד בגופן הנקרא "דוד" (David), שהוא כתב קריא מאוד, וקל לזהות בו טעויות כתיב.

למי שמקליד הרבה, מומלץ לערוך גיבוי חיצוני לפחות פעם בשבוע, ואת הגיבוי להניח במקום אחר בבית.

מכשיר הכתיבה

מכשיר הכתיבה צריך להיות כזה שרישומו ניכר וברור. וכבר אמרו במסכת שבת (קל"ג ע"ב) לגבי ספר תורה: "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוות, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכו'.

הכתיבה בעט עדיפה על עיפרון, שכן בעיפרון הכתב דוהה במשך הזמן. מכל מקום מי שעדיין אינו רגיל בכתיבה, עדיף שיכתוב בעיפרון, כדי שיוכל למחוק בקלות את השגיאות הרבות המצויות בתחילת הכתיבה. כמו כן, אם רושם בשולי הספרים הגהות שאינו בטוח בהן בוודאות, ראוי לכותבן בעיפרון.

יש לשים לב לא לכתוב בעט נובע משני צידי הדף, שכן רישומו ככותב'ת הגסה, והכתב משתקף בצדו השני של הדף ומקשה על הקריאה. הדבר מפריע בפרט כאשר מצלמים את הדף.

יש להימנע מכתיבה בעט אדום, לפי שהוא מקשה על הקריאה. הכתיבה בו מתאימה יותר לציון הגהות או לסימון. דבר זה למדים אנו מדברי הגמרא בגיטין (י"ט ע"א) הקובעת שמלים שהיו כתובות בצבע אדום, והעביר עליהן קולמוס בשבת בצבע שחור או כחול, הרי זה אסור מן התורה משום כותב. והטעם כיון שאותיות בצבע שחור או כחול הגונות יותר מאותיות בצבע אדום.

יש המייעדים עט מיוחד להשתמש בו רק לצורך כתיבת דברי תורה ולא לדברי חולין.

מעשה הכתב

יש להקפיד על מראה הכתב שיהיה ברור ונאה, למען ירוץ הקורא בו ולא יטעה בקריאתו (בפרט באותיות הדומות). כתיבה תמה מעניקה גם לכותב חשק להמשיך לכתוב עוד ועוד, ומשפיעה גם על סגנונו שיהיה נאה. מעבר לכך, כתב ידו של האדם משקף כידוע את מהותו הפנימית. אם יקפיד על כתב ברור ומסודר, הדבר ישפיע גם על הסדר של נפשו והליכותיו.

יש להשתדל לכתוב בכתב בינוני - לא קטן מדי, שצריך הקורא לאמץ עיניו לקוראו, ולא גדול יתר על המדה. כמו כן, יש לכתוב בקו ישר, ללא עליות וירידות (בדף חלק ניתן להיעזר בשורון). וכן יש להניח ריוח שוה בין מלה למלה ובין שורה לשורה (ע"פ הגרפולוגיה, ריוח שוה מסמל אדם מסודר).

את המלה הראשונה בקטע, כדאי לכתוב באותיות אשורית גדולות או מודגשות. ויש שגם משאירים "חלון" תחת התיבה הראשונה, או משאירים את תחילת השורה ריקה.

הכנה רוחנית

קודם שיתחיל לכתוב ספר, יתענה יום אחד, ויתפלל לקדוש ברוך הוא שיצליחהו שלא תפגע בו רעה (ספר חסידים סימן תתרי"ב). ואם אין באפשרותו להתענות, יתן צדקה לעניים ויתפלל, כי הצדקה במקום תענית. ויצרף הרהורי תשובה והכנעה, וטוב לו, דכתיב: "ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים". וסימן לדבר: "עצת ה' היא תקום", "עצת" ר"ת ענוה צדקה תשובה, אזי "היא תקום", וישלח עזרו מקודש לכתוב ספר וכיוצא. ואמרו על הסטייפלר זצ"ל שהיה טובל במקוה, לפני כתיבת קונטרס חידושי תורה חדש.

לפני הכתיבה, ראוי להקדים תפלה קצרה שיצליח בכתיבתו ושייכנסו הדברים בלב הקוראים. ויש הכותבים בראש העמוד: בינ"ו עמ"י עש"ו (בשם ה' נעשה ונצליח, עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ). וחכמי תימן נוהגים לכתוב: לק"י (לישועתך קויתי ה').

על הכותב לזכור שהכל ממנו יתברך, ולכן נהוג לכתוב בראש הדף בס"ד (בסייעתא דשמיא) או ב"ה (בעזרת ה'). ואין חשש לכתוב כן על דפים שיושלכו בהמשך לאשפה. ודי לכתוב כן בעמוד הראשון של המחברת או הספר, ואין צורך לכתוב זאת בכל עמוד.

על הכותב להיזהר שתהיה כוונתו בכתיבה לשם שמים בלבד. ויש הכותבים בראש הדף: ליקבה"ו (לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה).

הכנה עיונית

הכתיבה צריכה להיות אחר העיון ולא בפזיזות. יעיין הרבה ויכתוב מעט, ולא יעיין מעט ויכתוב הרבה ("דרכי העיון" מאמר ג' אות מ"א). צא ולמד מה שכתב הגאון מהרש"ל זצ"ל בהקדמת ספרו "ים של שלמה" וז"ל: והעבודה (לשון שבועה) שלפעמים שבוע אחד ישבתי משתומם בדמיון השכל עד שיגעתי ומצאתי שורש הענין, ואז כתבתיו בספר וכו', דרשתי וחקרתי היטב בשבע חקירות ובשבע בדיקות אחר כל מקור, וחוצב בהלכה בתכלית היגיעה והעיון, ובמעט שינה, ברוב שיחה עם חברי, ותלמידי יותר מכולם וכו', שלא הנחתי שום מחבר שלא עסקתי בעיוני קודם חיתום גזר דין וכו'. עכ"ל. והחזון איש באגרותיו (ח"ב סימן י"א) כתב "אין דרכי לכתוב טרם גמר העיון".

הכתיבה - בכוחה לחנך אך גם להשחית. יזכור הכותב וישים מול עיניו, כי מה שיעלה על הכתב, עתיד להיחקק לדורות עולם (שלא כמו הדיבור), וקולמוסו יהיה בעיניו כאקדח טעון. ועל זה הזהירו החכמים ז"ל "חכמים הזהרו בדבריכם!" (אבות א, יא). על הכותב איפוא לחשוב פעמיים לפני כל מלה שכותב, כדי שלא תצא שום תקלה על ידי כתיבתו, שכן אחר פרסום הדברים, את הנעשה כבר אין להשיב. וכבר הזהיר מהר"י סלנט זצ"ל "קל לכתוב, אך קשה למחוק". ועל הפסוק "מות וחיים ביד לשון", שואל הפרי מגדים בהקדמתו: וכי יש יד ללשון? אלא זוהי הכתיבה שעלולה להיות הרסנית, ועצומים כל הרוגיה. בדיוק כך מתאר רבי יהודה הלוי זצ"ל את הקולמוס: "וּמֶה דַקָּה וְרַקָּה וַחֲלָקָה, וְאִלֶּמֶת - מְדַבֶּרֶת בְּחָזְקָה? וְהוֹרֶגֶת בְּנֵי אָדָם חֲרִישִׁית, וְדַם אֵילִים בְּמוֹ פִיהָ מְרִיקָה?...". רבי לייב חסמן זצ"ל, אמר פעם ש"יש מי שרוצח עם סכין, אבל יש שמשחיתים את העולם (ואת הנפש שלנו) בעט ונייר, גם אחרי מותם".

לפני כתיבת מאמר ביקורת, יש לשקול אם המאמר ישיג מטרה כל-שהיא, או שאין כל תועלת בפרסומו. כמו כן, על הכותב לוודא כי הוא בעצמו אינו נגוע בדבר שעליו הוא מוכיח, וכפי שאמרו חז"ל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (בבא בתרא ס' ע"ב). אם הוא לא יהיה מושלם בדבר עליו הוא מטיף, גם אם יכתוב בעילום שם, הביקורת לא תחלחל ללבות הקוראים, כי רק "דברים היוצאים מן הלב - נכנסים אל הלב". ובכלל, לא טוב לכותב לאמץ באופן סדרתי את הכתיבה בכיוון הביקורתי והשלילי, וישתמש בה רק במקרים חריגים.

עצות לדרבון לכתיבה

הכתיבה היא צורך שממלאים אותו בעיקר כתוצאה מדחף פנימי, ללא קשר לשיקולי פרנסה ופנאי. על פי רוב, הכתיבה בוערת בעצמות ומעקצצת בין האצבעות, ולא יכולים לכלוא אותה. אולם פעמים שצורך זה זקוק לעידוד ודרבון שיוציאו מאפילה לאורה. לכן הבאנו כאן מספר עצות לכך:

תחילה יש לדעת כי אין זה נכון לצפות להשראה כדי לכתוב. בדרך כלל זה להיפך, כאשר אתה מכריח את עצמך לכתוב או שאתה חייב לכתוב לפרסום, החשק וההשראה מגיעים תוך כדי הכתיבה. וכמו שאומרים: "המצוקה היא אם היצירה". סופרים רבים מעידים כי מקור ההשראה היעיל ביותר הוא הלחץ של הרגע האחרון. האילוץ מניב את התפוקה הטובה ביותר מהמוח. לכן כדי לעורר החשק לכתיבת חידושי תורה, מומלץ ליצור מצב של לחץ, קביעת יעדים והספק (דד-ליין). מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל היה מחייב את תלמידיו לכתוב לכל הפחות דף חידושים אחד לכל יום. כדי לשמר הספק זה, המליץ להם לכתוב בראש כל דף מדפי המחברת את תאריכי הימים. מִכְסָה זו היתה בעיניו כחוב קדוש, ומדי פעם היו התלמידים שומעים ממנו את המשפט הבא: "יום שלא הספקת לכתוב בו חידושים, הרי זה חוב שלא ניתן להשלימו למחר!".

זכור שכל יהודי קיבל חלקו בהר סיני, ולמרות שכמעט על כל נושא כבר כתבו, תמיד יש דברים שהניחו לך מקום להתגדר בהם. כל כותב יודע, שלפעמים מתגלית מרגניתא טבא, שלא חשף אותה אדם מעולם.

שנן את המעלות שיש לכתיבה, והדברים שזוכה בהם הכותב חידושי תורה.

היעזר בקנאה היחידה המותרת – "קנאת סופרים תרבה חכמה". עלעל מדי פעם בהקדמות ספרים חדשים, בקר לעתים בחנויות ספרים, והרח את ניחוח הספרים המשכר.

כתוֹב מתוך מטרה כאילו אתה מתכנן להוציא את הדברים בספר לרבים. על מנת לחזק תחושה זאת, רשוֹם את הדברים בספר מכורך.

פרסם ממאמריך המובחרים על גבי ירחונים וכדומה. כאשר תראה את הדברים רואים אור, תשאב מכך עידוד להמשיך לכתוב, וגם כך לא תדחה את הכתיבה, בהיותך מוגבל בזמן הפרסום בירחון. פעם סיפר לי הגאון רבי ישראל כהן שליט"א, עורך הירחון המיתולוגי "אור תורה", את הסיבה שהביאה אותו לייסד את הירחון הוותיק. "בהיותי נער בג'רבא", הסביר, "היו הרבנים מעודדים אותנו לפרסם את חידושינו בירחונים תורניים שיצאו שם, וכשהיינו רואים את חידושינו מודפסים מעל גבי הירחון, היה זה תענוג מיוחד ותמריץ עצום ללימוד וכתיבת חידושים. כשבגרתי ועליתי לארץ, קיננה בי כל העת שאיפה עזה לחדש את כלי העידוד הזה. ואכן, זיכני ה' ברוב חסדיו".

שלח לחברים או תלמידי חכמים מחידושיך הנבחרים כדי שיחוו דעתם. הדבר יוצר אוירה תחרותית של קנאת סופרים וריבוי חכמה. גם בעצה זו, היו משתמשים רבות בג'רבא. המעניין הוא שההתכתבויות היו נעשות שם, גם כאשר היו המתכתבים מתגוררים באותו מקום, לומדים באותו מקום, ואפילו יושבים זה לצד זה כחברותא. על אף שהיה באפשרותם להתדיין על פה פנים אל פנים, בכל זאת ביכרו את ההתכתבות. כדי לעודד את התלמידים להעלות את החידושים על הכתב, המליצו להם הרבנים לשלוח את חידושיהם ותשובותיהם בהלכה לרבנים ומורי הוראות. הרבנים היו מחווים דעתם, ועל ידי כך רווחא שמעתתא. את האתגר בקבלת המכתבים, היטיב לתאר הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל: "וזוכר אני בילדותי, את אותה השמחה שהיתה לנו, כשהיה בא שליח הדואר, ועומד על פתח בית הכנסת, וקורא 'פלוני יש לו מכתב'. כמה נעימות היו לו אותן הדקות, כשהוא הולך לקבל את המכתב, ועיני שאר התלמידים צופות עליו לדעת מי משלחו, ומה חדש יש בו. ואפילו היה לשם מורנו הרב ז"ל [רבי חויתה כהן], מסתכלים עליו בשבע עיניים כשפותחו, אולי יש בו מכתב לאיזה תלמיד, וכל זה מריבוי החשק עם שמחת הילדות".

הקפד על סדר בכתיבה ועל מראה הכתב שיהיה ברור ונאה. כתיבה תמה מעניקה לכותב חשק להמשיך לכתוב עוד ועוד.
אין לך את ההרשאות המתאימות על מנת לצפות בקבצים המצורפים להודעה זאת.

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 29 ספטמבר 2016, 17:14

גווני הלשון

איך נמצא את עצמנו בין שלל סוגי הלשונות, והאם ראוי להשתמש במלים לועזיות?


לשון המקרא וחז"ל

העברית של ימינו בלולה מסוגי לשונות רבים. במשפט אחד ניתן למצוא מלים קשישות מן המקרא בנות למעלה מ- 3000 שנה, לצד מלים צעירות שנולדו בשנים האחרונות. במשפט פשוט כמו: 'צריך להדפיס את העלון', כל מלה נולדה בתקופה אחרת. המלה "צריך" - התהוותה בתקופת חז"ל, "להדפיס" - בימי הביניים, "את" - בתקופת המקרא, ו"העלון" - בלשון החדשה.

בכתיבה התורנית, נוהגים הכותבים לתבל הלשון בלשון המקרא ובלשון חז"ל בערבוביה, יש יותר ויש פחות, אך אין רגילים לכתוב הכל על טהרת לשון המקרא. הרמח"ל בספרו "לשון למודים" (למוד אחד עשר) כותב כי ניתן להשתמש בלשון מליצה, על ידי שימוש במלות המקרא, מבלי לקחת חלקי הפסוקים כהוייתם. וסיים שדרך זו תיטב לכל, אם היא נעשית בצורה טובה. או לא אל גם אחד, אם לא יהיה נכון ונאה מצד עצמו. ע"ש. וכך גם סגנון כתיבתו של הרמח"ל עצמו. עם זאת, יש סופרים וכותבים שמשתיתים סגנונם רק על לשון חז"ל, ולדוגמא במקום לכתוב "הלך אליו", הם כותבים "בא אצלו" (נודע בזה סגנונו המיוחד של ש"י עגנון, ובזמננו לשונו משובבת הלב של הרב חיים סבתו שליט"א).

אחד המאפיינים של שפת המקרא, הוא מה שאמרו ביבמות (י"ג ע"ב): רבי נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, הטיל לה הכתוב ה"א בסופה וכו'. ולכן במקום לכתוב "נסע למירון" (לדוגמא), ניתן לכתוב "נסע מירונה". אך גם כאן, לא מקובל לכתוב כך יותר מפעם אחת באותו מאמר. אגב, לא בכל למ"ד השימוש ניתן לכתוב כך (שהרי אי אפשר לכתוב "נתן מתנה שמעונה", במקום "נתן מתנה לשמעון"), אלא רק כאשר מגדירים בלמ"ד השימוש את המקום שבאים אליו (ולכן כותבים "נכנס פנימה", במקום "נכנס לפנים").

שילוב ניב ארמי

בכתיבה התורנית, נהוג לשלב גם ביטויים בלשון ארמית, שמקורם בתלמוד ובספרות הקודש, כמו: "בסייעתא דשמיא", "לכל מאן דבעי", "חוכא ואיטלולא", "רחמנא ליצלן", "גירסא דינקותא", ועוד רבים. אולם כאשר מדובר במאמרי שאלות ותשובות ובפרט בחידושי ש"ס, הכתיבה צריכה להיות בניב ארמי. אין הכוונה לכתוב כל מלה בארמית, אלא בעיקר את מלות הקישור והמלות המוכרות (דוגמא לכתיבה כזו: "אין להקשות דלמא אנשי החצר הוו תרי ונימא דתרי גבי חד הוי אורח?..."). התוצאה שיוצאת היא שפה שבה העברית משמשת כשפה עיקרית, ובתוכה שזורות מלים מארמית. בסגנון זה נכתבו רוב החיבורים ההלכתיים והתלמודיים מאז תקופת הראשונים ועד ימינו, ויש המכנים לשון זו בשם "עברית רבנית".

יש להיזהר לא לכתוב מלה שחציה עברית וחציה ארמית (כגון: שקמ"ל, שאנן סהדי, שאיירי, שבכהאי גוונא, שבלאו הכי), שכן שי"ן השימוש הוא ניב עברי, ולא יתכן לצרפו למלה ארמית וליצור אנדרוגינוס. גם לצרף אות ד' למלה עברית (כגון "דמצינו" במקום "שמצינו") אינו נכון, רק מפני שדשו בה רבים מפני רגילותה, אין מקפידים בזה.

תיבה שאחרי המלים: "אף על פי", צריכה להתחיל באות ש', ואילו תיבה שאחרי המלים: "אף על גב", צריכה להתחיל באות ד'. ולכן אין נכון לכתוב "אע"פ ד..." או "אע"ג ש...", אלא "אע"פ ש..." או "אע"ג ד...". והסיבה כי אע"פ, זהו ניב עברי מלשון המשנה, ואילו אע"ג, זהו ניב ארמי (למרות שהוא לשון עברי).

אין לכתוב ביטוי שחלקו בעברית וחלקו בארמית, כגון: "והא יש" (במקום "והרי יש") או "והרי איכא" (במקום "והא איכא"). וכן אם כותב משפט שלם בעברית, לא ישנה ויכתוב מלה אחת בתוך המשפט בארמית, וכן להפך.

כמו כן, אין לכתוב: קושיה, בעיה, דוגמה, מסקנה, סברה, אדרבה, מודעה, חומרה, סוגיה, סנגוריה, יוהרה, אמבטיה (בה"א בסוף המלה) אלא: קושיא, בעיא, דוגמא, מסקנא, סברא, אדרבא, מודעא, חומרא, סוגיא, סנגוריא, יוהרא, אמבטיא (באל"ף בסוף המלה). וזאת לפי שמלים אלו ארמיות ובמקורן הן מסתיימות באל"ף.

אין כותבים את המלה "בר" ברבים - "ברֵי", כמו שיש הכותבים היום: ברי-מצוה, ברי-סמכא, ברי-ביצוע; אלא: בני-מצוה, בני-סמכא, בני-ביצוע. וזאת מהטעם שריבוי "בר" בארמית הוא תמיד "בנֵי" ולא ברי. ומטעם זה גם לא אומרים "ברת" סמכא. "הך" ו"הא" נופל על לשון נקבה. אבל "האי" הוא לשון זכר.

מלים לועזיות

מבחינה עקרונית, אין מניעה להשתמש בספרות התורנית במלים לועזיות (מלים השאולות משפות אחרות, 'לעז' נוטריקון: "לשון עם זר"). ובפרט מלים שהתאזרחו כבר ורגילים להשתמש בהן (כגון: אנציקלופדיה). מאות מלים שָׁאֲלָה לשון הקודש מלשונות שכנות, ולכל אורך ההיסטוריה השתמשו בספרות התורנית במלים לועזיות. עם זאת, ודאי שאין נאה לבכר את השפחה הלועזית על פני גבירתה - העברית. ולכן נהוג לעשות שימוש במלים לועזיות רק בשלשת האופנים הבאים: א. במקום שאין מלה תחליפית בלשון הקודש (למשל, כותב השורות השתמש במשפט האחרון במלה 'תחליפית' ולא במלה הלועזית 'אלטרנטיבה', כי יש לה תחליף במלה 'תחליף'). ב. כאשר המלה העברית אינה מצליחה להעביר את המשמעות המדויקת (כמו 'אוניברסלי' במקום 'עולמי'). ג. במקום שמלה לועזית אחת חוסכת משפט שלם בעברית (כמו 'אינסטינקט', וכן בשאר מלים בינלאומיות בעיקר מתחום הטכנולוגיה והמדע).

על כל פנים, ריבוי יתר על המדה של מלים לועזיות, צורם ומשדר התנשאות וזרות. הקורא גם מתרשם שהכותב עושה זאת מתוך רצון להתגנדר ב'מלים של בית-מרקחת'. מה גם, שחלק גדול מהקוראים אינו מבין את משמעותן של מלים אלו.

כל האמור עד עתה, חל על מאמרים עממיים, אולם במאמרי הלכה עיוניים וסיפורים על גדולי ישראל, נהוג להתרחק ממלים לועזיות ככל שניתן. שימוש במלות לעז, הופך את המאמר לפחות יהודי, ומסיר ממנו את הילת הקודש. במקרה שאין ברירה ונצרכים לכתוב מלה לועזית, כותבים את המלה בלשון הקודש ומוסיפים את המלה הלועזית בין סוגריים. לדוגמא: סתירה פנימית (פרדוקס בלע"ז).

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 29 ספטמבר 2016, 21:10

שפת הדיבור מול שפת הכתיבה

על ההבדלים בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה, וההתרחקות משפה מדוברת. מתי יש להשתמש דווקא בשפת הדיבור?


בשפות מסוימות, המרחק בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה גדול מאוד, עד שבמקומות מסוימים הן הפכו לשתי שפות נפרדות. למשל, הערבית המדוברת והערבית הספרותית, שפות שונות הן. בעברית לעומת זאת, יש הרבה מן המשותף בין השפה הדבוּרה לכתובה, אך עדיין קיים שוני ביניהן.

בכתיבה בכלל ובכתיבה התורנית בפרט, יש להקפיד לא לעשות שימוש בשפה מדוברת פשוטה (למשל הכינוי "טיפש", לא יכירנו מקומו בכתיבה, במקום זאת אפשר לכתוב "שוטה"). עם זאת, לעתים משלבים בכתיבה במכוון את שפת הדיבור לצורך מטרה מסוימת (בשפה מקצועית נקרא הדבר "משלב דיבורי"). למשל: אם מצטטים דברי אדם פשוט, לא מתאים לשים בלשונו שפה ספרותית גבוהה, ולכן מצטטים דבריו בשפת הדיבור. לדוגמא: 'למה אתה לוקח בלי רשות?!' גער הרוכל. ולא: 'מדוע הנך נוטל בלא רשות'. אלא אם כן הציטוט הוא של אדם פשוט מדורות קדומים, שאז בדרך כלל מצטטים אותו בלשון ספרותית יותר, כי כך היתה גם לשון הדיבור בעבר, והדבר מסייע לקורא לעבור למחוזות העבר. דוגמא נוספת: אם דמות של ילד קטן מדברת בשפה מליצית, הכתיבה לא תהיה אמינה.

במיוחד על הכותב להיזהר לא לערב בלשונו סלנג רחובי (וכמו שבאחד מספרי ההלכה של דורנו נפתח אחד הפסקים כך "אם אדם יושב בכיף...", או "וצריך עיון מה הקשר...", או "חייבים להגיד כך, עובדה, ש...", או "אסור לפספס נקודה זו"). אמנם במאמרים עממיים ישנם פעמים חריגות שהכותב נצרך לכתוב ביטוי רחובי, אך גם אז יש להדגיש שלשון זו מיובאת מבחוץ לצורך הענין, אם על ידי מירכאות, או על ידי שמקדימים: "איך אומרים ברחוב?..." / "כמו שאומרים...". לדוגמא: "...כמו שאומרים 'נתפס על חם'". ושוב, יש להיזהר לא להרבות בכך.

כותבים בתחילת דרכם מתקשים לאמץ לעצמם את שפת הכתיבה, ומדי פעם משתרבב ללשונם סגנון דיבור, ועל כן תוך כדי כתיבה עליהם להזכיר זאת לעצמם.

כאשר משכתבים דרשה, יש לשמור מצד אחד על סגנון מסירת השיעור, ומאידך להקפיד שלא יהיה דיבורי מדי. לכן כדאי לכתוב פחות או יותר בשפת הכתיבה, ותוך כדי להכניס ביטויים בשפת הדיבור. וזו אמנות בפני עצמה.

מאפייני שפת הכתיבה

מאפייני שפת הכתיבה רבים המה, במסגרת זו נביא את הקווים הכלליים (יש מהם שיש להם יוצאים מן הכלל):

הכלל העיקרי הוא, למעט ככל האפשר במלות יחס (מלה המקשרת בין שני רכיבים במשפט, כמו: את, אל, של, בתוך, על, ליד, אצל ובשביל), על ידי חיבור מלת היחס יחד עם המלה שלפניה. לדוגמא: "ראהו", במקום "ראה אותו", "אביו" במקום "אבא שלו", "סִפרוֹ" במקום "הספר שלו". וכן על ידי ויתור על המלה "של". לדוגמא: במקום "אשתו של אברהם" - "אשת אברהם", במקום "תחנוניו של האדם" - "תחנוני האדם". דוגמא מהתורה: "חותן משה" (שמות יח, א), ולא חותן של משה).

במקום שאפשר, משמיטים גם את המלים "אז", "הוא", "היא" וכדומה, ובמקומם מציינים פסיק או מקף.

כאשר שתי מלים רצופות באות עם ה' הידיעה, לפעמים משמיטים משתיהן את ה' הידיעה. לדוגמא: "דבר זה" במקום "הדבר הזה".

כאשר מלת פועל באה עם כינוי גוף, מחברים אותם למלה אחת. לדוגמא: "חושבני" במקום "אני חושב".

מלה המתחילה באותיות כש..., תתחלק לשתי מלים. לדוגמא: במקום "כשהלך" - "כאשר הלך".

במקום שי"ן הזיקה, כותבים "אשר" (כלשון המקרא). לדוגמא: במקום "שבזכותו הגעתי עד הלום" - "אשר בזכותו הגעתי עד הלום". ופעמים שמחליפים שי"ן החיבור בה"א החיבור, לדוגמא: "יש הכותבים" במקום "יש שכותבים".

בתחילת משפט, במקום שי"ן השעבוד כותבים "כי". כגון: "הרב קבע כי הדבר נוגד את ההלכה". וכן אם ממשיכים לכתוב "וש...", מחליפים ל"וכי", לדוגמא: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית, ג, ו). אולם כאשר השי"ן באה להורות על סיבה, אין להחליפה ל"כי" (לדוגמא: אין כותבים "בגלל כי", במקום "בגלל ש...").

המלה "יותר" שנלווית לתואר, תבוא לאחריו. לדוגמא: במקום "יותר טוב" - "טוב יותר". וכן המלה "הכי" שנלוית לתואר תבוא לאחריו, ובמקום "הכי" כותבים "ביותר". לדוגמא: במקום "הכי טוב" - "הטוב ביותר".

המלה "הרבה" שנלווית לשם עצם, תבוא לאחריו, ובמקום "הרבה" כותבים "רבים". לדוגמא: במקום "הרבה אנשים" - "אנשים רבים".

המלה "זה" שבאה לפני הפועל, תבוא לאחריו, ובמקום "זה" כותבים "הדבר". לדוגמא: במקום "זה ברור" - "ברור הדבר".

המלה "איזה" שבאה לפני התואר (לא כמלת שאלה), תבוא לאחריו, ובמקום "איזה" כותבים "מסוים". לדוגמא: במקום "יש איזה פוסק" - "יש פוסק מסוים".

המלה "מספר", תבוא אחר ציון הזמן ולא לפניו. לדוגמא: במקום "מספר שָׁנִים" - "שָׁנִים מספר".

המלה "היה" תבוא אחרי הפועל. לדוגמא: במקום "היה הולך" – "הולך היה".

כדי להמחיש את ההבדל בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה והמרחק שביניהם, נציג רעיון מוסרי שבקטע הראשון כתוב בשפת הדיבור ובקטע שאחריו בשפת הכתיבה. שימו לב להבדלים:

שפת הדיבור: כשהקב"ה ברא את העולם, הוא חקק בו עוד חוק, שמתנה את הקיום של העולם בזה שבני ישראל יקבלו את התורה וילמדו אותה, כמו שזועק הנביא ואומר בשם ה': "אם לא בריתי יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי!". פירושו של דבר, שאם לא תהיה בריתי (תורתי) במצב שלומדים ביום ובלילה, אז חוקות שמים וארץ יחזרו להיות תוהו ובהו. ומזה לומדים שאם ישראל ילמדו תורה, אז העולם ימשיך להתקיים. רואים מכאן, שהעולם לא נתייסד רק בשביל התורה.

שפת הכתיבה: כאשר ברא הקב"ה את עולמו, חקק בו חוק נוסף, הַמַּתְנֶה את קיום העולם בכך שבני ישראל יקבלו את התורה וילמדו בה, כפי שזועק הנביא ואומר בשם ה': "אם לא בריתי יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי!". כלומר, אם לא תהיה בריתי (תורתי) במצב של למידה יומם ולילה, אזי חוקות שמים וארץ ישובו למצב של תוהו ובהו. ומכאן, שאם ישראל ילמדו תורה - עולם כמנהגו נוהג. הא למדת, שלא נתייסד העולם, אלא בשביל התורה.

סמל אישי של משתמש
הדובדבן שבקצפת
הודעות: 1855
הצטרף: 20 ספטמבר 2016, 21:23

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי הדובדבן שבקצפת » 29 ספטמבר 2016, 21:58

מרתק! מה המקור לכל הנ"ל?

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 29 ספטמבר 2016, 21:59

הדובדבן שבקצפת כתב:מרתק! מה המקור לכל הנ"ל?
מספרו של הרב עובדיה חן - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 43#p304416

ואני כבר חשבתי אולי להפסיק לעדכן את האשכול... - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 40#p304880

סמל אישי של משתמש
הדובדבן שבקצפת
הודעות: 1855
הצטרף: 20 ספטמבר 2016, 21:23

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי הדובדבן שבקצפת » 29 ספטמבר 2016, 22:07

זה פשוט דורש זמן כדי להתעמק בכל הנ"ל .. אך כשזה מגיע זה שוה כל דקה
יישר כח!

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 29 ספטמבר 2016, 22:08

תודה על התודה!...

להבא אתה יכול לכתוב כאן - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 40#p304880

או ב'אשכול התודות' (אין לי כוח להביא קישור).

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 30 ספטמבר 2016, 13:22

מלים נרדפות.

ההבחנה בין המלים הנרדפות, כיצד נעשה בהן שימוש, ושלל הבדלי לשון בפועל אמירה.


על פי רוב, מלה חדשה בשפה דוחקת את קודמתה - אולם לעתים רבות, שתיהן ממשיכות לשמש בשפה כמלים נרדפות בעלי פירוש פחות או יותר זהה. כך נערמו והצטברו במהלך הדורות המלים הנרדפות. לשון הקודש מצטיינת באוצר עשיר של מלים, ביטויים ושמות נרדפים, יותר משאר שפות, בבחינת "ורוממתנו מכל הלשונות". אחת הסיבות לכך היא, משום שאנו משתמשים בערבוביה גם במלים מלשון המקרא וגם במלים מלשון חז"ל כמו: עץ (מקרא) – אילן (חז"ל), שמש (מקרא) - חמה (חז"ל) וכו'. הנה לדוגמא שתים עשרה מלים וביטויים שנאספו במהלך הדורות למשמעות פטירתו של אדם מהעולם: נפטר / מת / נספה / הלך לעולמו / הסתלק לבית עולמו / עלה שמי שחק / שבק חיים לכל חי / נאסף אל עמיו / הלך בדרך כל הארץ / התבקש לישיבה של מעלה / נגדע פתיל חייו / הלך למנוחות. דוגמא נוספת מכינויי הקב"ה: ה' / הקב"ה / קודשא בריך הוא / הבורא / בורא עולם / רבון העולמים / רבונו של עולם / אלוקים / אלופו של עולם ועוד.

כאמור, המלים הנרדפות אמנם קרובות במשמעותן, אך בדרך כלל אינן זהות לגמרי בפירושן המדויק. למשל המלים: חפץ, אבה, רצה וביקש - אין בהן עצמה זהה של רצון. כמו כן: ידיד, רע, עמית ומכר - הם ברמות שונות של קשר. בעוד כל ידיד הוא גם מכר, הרי שלא כל מכר הוא ידיד (שתי הדוגמאות מספר "עמלים על מלים" עמ' 17). תפקידו של הכותב לחוש בנימה המבדלת בין המלים הנרדפות ולברור לעצמו את הביטוי המתאים ביותר לתוכן המאמר. וזהו למעשה השימוש העיקרי שנעשה במלים נרדפות. כאשר מתארים למשל אדם כועס, אפשר לכתוב פשוט שהוא "כעס", אך אם רוצים להדגיש שמדובר בכעס גדול, משתמשים במלה הנרדפת "זעם", שהיא עזה יותר, ואם רוצים להגביר יותר את עצמת הזעם, כותבים "רתח מזעם" או "התמלא בחימה". וכן על זו הדרך.

כשמזכירים ביחד מספר ביטויים נרדפים, שההבדל ביניהם הוא בעצמה, יש לסדרם מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב. למשל: הוא כעס והתמלא בחימה.

לעתים החלוקה בין המלים הנרדפות, תלויה בהקשר שהן נכתבות, אם הוא חיובי או שלילי. לדוגמא: לא שייך לכתוב "היה יושב ומצפה פן תבוא עליו הרעה", או "המגיפה הכתה גלים", או "הרינו לבשר כי פלוני נפטר", שכן לשונות אלו נכתבות בהקשר חיובי. לעומת זאת, לא שייך לכתוב "האיש עלול לזכות בהגרלה", שכן לשון זו נכתבת בהקשר שלילי, במקום זאת יש לכתוב "האיש עשוי...". אפשר לכתוב "לאור השמחה במשפחה", אך בשום אופן לא "לאור האסון", אלא "לנוכח / בעקבות האסון". על כן, על הכותב לבחון איזו קונוטציה תגרום המלה, ועל פי זה להתאים אותה לנאמר.

מלים נרדפות שנראות זהות

יש מלים שבטעות רגילים להתייחס אליהן כבעלות משמעות שוה ממש, בשעה שרק המשמעות הכללית שלהן זהה, אך המשמעות הפרטית שונה. עם זאת, יש לסייג כי ישנם צמדים רבים של נרדפים שיש החושבים שיש ביניהם הבדלי משמעות, אך למעשה אין כל הבדל ביניהם, ומקורו של השינוי הלשוני בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חז"ל. לדוגמא: אנחנו ואנו, זאת וזוֹ, אלה ואלו, איך וכיצד, פה וכאן, איפה והיכן (בכל צמד, המלה הראשונה מלשון המקרא והשניה מלשון חז"ל). אם כי, בזמננו מעדיפים בלשון ספרותית להשתמש בלשון חז"ל, ולכתוב "אנו", "זו" וכו'.

נציין מספר דוגמאות למלים נרדפות שרבים טועים לחשוב שהן בעלות משמעות שוה:

פרט-חוץ - "פרט" נכתב דוקא כשהמשפט שלפניו שולל ומפרט ואינו כולל הכל. למשל: דבר אל "בני ישראל" ויקחו לי תרומה, פרט לגוי. מאת כל "איש", פרט לקטן. אשר "ידבנו לבו", פרט לחרש ולשוטה. אשר תקחו "מאתם", פרט לתורם את שאינו שלו (ירושלמי ריש מסכת תרומות). לכן אי אפשר לכתוב למשל "החנות פתוחה בכל יום פרט לשבתות וחגים" (כי בהתחלה כותבים "כל" יום, ושוב מוציאים מן הכלל שבתות וחגים), אלא "החנות פתוחה בכל יום חוץ משבתות וחגים".

צחוק-שחוק - "צחוק" הוא חיוך גדול מטוב לב, ואילו "שחוק" זה משחק מבוגרים או ילדים.

ממנו-מאתנו - "ממנו" הוא בדרך כלל מאתו (נסתר), ואילו "מאתנו" הוא 'מדבר'. לדוגמא: במקום "ישנם בעלי חיים שהם בעלי ראיה טובה יותר ממנו", כתוֹב "מאתנו".

זמן-פנאי - אין לכתוב למשל "אין לי זמן", אלא "אין לי פנאי", כי "זמן" תמיד יש, רק "פנאי" חסר.

לא-אין - "לא" - מצטרפת לפועל בעבר או בעתיד, ואילו "אין" - מצטרפת רק לפועל בהווה או לשם. וסימניך: למד לשונך לומר איני יודע - "יודע" זה הווה, ולכן יש לומר "איני יודע", ולא "לא יודע".

בפני-לפני - "בפני פלוני" הוא בנוכחות פלוני, אך בלי כוונת פנייה אליו, לדוגמא: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו" (עירובין י"ח ע"ב), כלומר בנוכחותו, לא אליו. ואילו "לפני פלוני", הכוונה בנוכחות פלוני ומכוּון לתשומת לבו. לדוגמא: "השמיע לפני הדיין את עדותו".

פעמים רבות-לא אחת - ב'לא אחת' משתמשים כאשר הדבר אינו כל כך מרובה.

אם-כאשר – "אם" - בדבר לא מצוי (או בשאלה), ואילו "כאשר" - בדבר מצוי.

כתב-ציטט-רשם – "כתב" - בסתם כתיבה, "ציטט" – בהעתקה, ואילו "רשם" - בכתיבת נקודות או ניקוד (כגון "רשם נקודה").

צליל דומה – משמעות שונה

ישנן מלים שונות שבגלל שהצליל שלהן דומה, טועים לחשוב שהן מלים נרדפות, בשעה שמשמעותם שונה לגמרי, ופעמים הם ההיפך ממש. נביא מספר דוגמאות:

"איפה" היא מלת שאלה (כמו "הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים", בראשית לז, טז), ואילו "איפוא" היא מלת קישור המתקשרת למשפט שלפני כן, ופירושה "אם כן" (כמו "עשה זאת איפוא בני", משלי ו, ג).

"אלמלא" - אם לא, ואילו "אלמלי" - אם כן. אגב, אין לכתוב "אלמלא לא", כי "אלמלא" פירושו "אם לא".

"נפתרים" - מלשון פתרון חלומות, ואילו "נפטרים" מלשון חיוב ופטור.

"פח" - לוח דק ממתכת מרוקעת, ואילו "פך" - כלי קיבול קטן לנוזלים כגון שמן מים וכיו"ב (כמו "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ". שמואל א' י, א).

"תעה" - איבד את דרכו (כמו "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה", בראשית לז, טו), ואילו "טעה" - קיבל החלטה שגויה (ורבים טועים בכך...).

"תפל" - מבלי מלח, ואילו "טפל" - היפך עיקר.

גיוון והעשרה

מלים נרדפות משמשות גם לגיוון והעשרת הטקסט. כאשר משתמשים במלה או בביטוי פעם אחת, ולאחר מכן רוצים להשתמש בו פעם נוספת באותו קטע, יש לבחור במלה או בביטוי הנרדף. כמו כן, אין להתחיל קטע כפי שנפתחו הקטעים הקודמים. ואין צריך לומר, שאין להתחיל משפט במלה שבה הסתיים המשפט הקודם. לכן אין נכון לכתוב למשל "עיין למשנה ברורה שכתב בשם המגן אברהם שכתב", אלא "עיין למשנה ברורה שהביא בשם המגן אברהם שכתב". אם-כי, לפעמים יש חזרה מכוונת, כאשר הדבר נעשה כקישוט צלילי לחיזוק הרעיון. לדוגמא: "הוא לא למד, הוא לא שנה, הוא אפילו לא הביט על הגמרא", או "כאב לו, כאב מאוד", או "היתה זו חוויה מרגשת, חוויה שלא תשכח", או "אקריב לו את נפשי - את נפשי היחידה". ויש חזרה מכוונת שמשמשת לצורך משחק מלים. לדוגמא: "דין זה ערוך כשלחן ערוך בשלחן ערוך".

כאשר מוכרחים לחזור על אותה מלה, ולא מוצאים מלה נרדפת, יש לשקול לשנות לגמרי את סגנון המשפט, באופן שלא יצטרכו לשוב על אותה מלה.

מבין המלים הנרדפות, ממולץ לבחור דוקא במלה הפחות נדושה, כזו שתפתיע את הקורא ותפאר את לשון המאמר. למשל: אבן, סלע, צור וחלמיש, הם בעלי הוראה שוה, אולם אבן וסלע הם בשפה פשוטה, ואילו צור וחלמיש הם בשפה גבוהה יותר המפארת את המאמר. דוגמא נוספת: המלה "בלתי" עשירה יותר מהמלה המצויה "לא". עם זאת, אין לבחור מלים שאינן מוכרות כלל. ואם בכל זאת משתמש במלה נדירה, יוסיף לה את המלה הנרדפת הפשוטה, לדוגמא: "הוא ירא (פשוטה) וחל (נדירה) מפניו".

כדי למצוא בקלות את אוצר המלים הנרדפות שיש לכל מלה, ניתן להיעזר בספרים מילוניים של מלים נרדפות כמו ה'תזואורס', או לחילופין להעשיר את הידע בקריאת ספרים עשירי לשון. למשתמשים במחשב, האוצר קל וזמין - מציבים את הסמן על המלה, לוחצים על המקש הימני בעכבר, ושם ניתן לבחור את הביטוי הקולע מתוך מגוון האפשרויות.

מלים בלעדיות

ישנם ביטויים רבים שניתן לכותבם בלשון כללית, אך יש להם גם לשון פרטית, ולתפארת הלשון מומלץ לחזר אחר הלשון המבוררת יותר. מלים כוללניות יוצרות רושם סתמי, לעומתן - המלים המדויקות יוצרות תמונה. דוגמא נהדרת למלים ספציפיות, ניתן להביא ממאגר המלים המבקשות להביע את מגוון הקולות אותם משמיעים בעלי חיים שונים. המדרש נוקב בשמותם של בעלי החיים השונים שהיו על כסא שלמה המלך ובקולות אותם הם השמיעו: "אמר ר' יוחנן: היו כולם נותנים קולם, והיה מרעיד כל העולם כולו: שור גועה, אריה שואג, איל צוהל, נמר צורח, כבש חונב, זאב זורד, צבי מפרט, דוב מגמגם, חמור מבריס, פיל נוהם, ראם מצלצל, גפרית מלבלב, אדם מרנן, שד מזמר. זיז היה קורא וקולו עולה לשמים, נשר צועק כקול מים רבים, יונה מהגה, נץ מצפצף והיו מקולו מתעוררים כל ישני ירושלים. נחש בפיו היה שורק והיו חולי ירושלים מתרפאין מקולו" (אוצר המדרשים אייזנשטיין עמוד תקכ"ו). דוגמא נוספת מהגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"א ע"א): כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש...

נרחיב בעוד מספר פרטים נפוצים:

לתיאור פעולות שונות יתאים הפועל "עשה", אולם הרוצה לנקוט בלשון עשירה, יבחר לכל פעולה את הביטוי הבלעדי לה. לדוגמא: במקום "עשה את הסדר" - "ערך את הסדר".

יש למעט ככל האפשר בשימוש במלה הכללית "דבר" או "דברים", ולהשתדל תמיד למצוא את המלה הספציפית המתאימה. לדוגמא: במקום "דבר גדול" - "חידוש גדול".

כאשר מתייחסים לדמות כל שהיא, אפשר לכתוב בכלליות "אדם אחד", אך עדיף למקד ולהשתמש בכינוי מדויק יותר: "יהודי", "לומד", "כותב", "אישיות חשובה" וכן הלאה.

הבדלי לשון בפועל אמירה

השימוש בביטויים בלעדיים בא לידי ביטוי רחב ועשיר בכתיבת פעלי אמירה שמשתמשים בהם במסירה של דברים מפי דובר אחר. ניתן תמיד להשתמש בפועל הכללי "אמר", אך לעשירות הלשון, ראוי להשתמש בכל מקום בפועל שונה הכולל בתוכו גם קונוטציה המבטאת את אופן האמירה או מהותה. לדוגמא: אפשר לכתוב בסיפור "מנין לך? אמר הרב", אך מדויק יותר לכתוב "מנין לך? תמה הרב".

ישנם גם פעלי אמירה טעונים יותר המתארים את פעולת הדיבור ואף את מצבו הרגשי של הדובר, כמו: איים, צעק, התלהב, תקף, התפאר, התרברב, לגלג, נד בראשו וכדומה. פעלים אלו מעבירים לקורא גם את התחושה שמעוררת השיחה, והיא חשובה לא פחות מהתוכן. מעלתם הגדולה של ביטויים אלו, היא בכך שהם מהווים קיצור-דרך: "תקף" במקום "אמר בתקיפות", "התערב" במקום "נכנס לתוך דבריו ואמר" - וקיצור דרך בכתיבה מעניק עצמה לדברים הנכתבים.

הנה לפניכם שלל לשונות של פעלי אמירה (מסודרים מן הקל אל הכבד). שימו לב להבדלים הדקים בין הלשונות:

דיבור חיובי – איחל / ביקש / בירך / בישר / החמיא / הילל / המליץ / העתיר / הפציר / הפטיר (אמר מלה או כמה מלים קצרות במקום הרבה) / הפליט (אמר משהוא ללא כוונה) / הרגיע / התחנן / התפלל / התרפק (דיבר בערגה) / ייעץ / לחש / מלמל (הפליט מספר מלים קטועות מפיו מרוב פחד) / סח (בסיפור או בשיחה לבבית) / סינגר / סיפר / עודד / פייס / פטפט / צקצק בלשונו (השתתף בכאב, עשה בלשון צטס-צטס) / שיבח / שוחח.

דיבור רגיל - אמר / דיבר / הביע / התבטא / ציין / הגיד.

דיבור מדווח - דיווח / הביא / הודיע / הזכיר / היסב את תשומת הלב ל... / יידע / מסר / סיקר / עדכן / ציטט / תיאר.

דיבור מסביר - ביאר / בירר / גילה / הבהיר (חזרה על הדברים לצורך תיקון) / הגדיר / הדגים / הטעים / הסביר / הציע / הרחיב / חידש / ליבן / נימק / עורר / פירט / פירש / פירשן / שינן.

דיבור במשא ומתן – אימת / אישר / אישש / ביקש לדעת / דן / הגיב / המהם בהסכמה / הסכים / הסתפק / הצדיק / השיב / התעניין / חכך / ניאות / ניגן את השאלה בהטעמה / נם (באזניו) / נענה / שאל / תמה (בפני אחרים) / תהה (בינו לבין עצמו).

דיבור מתנצח - הוכיח / הכחיש / העיר / התלהם / התנגד / התנצח / התפלסף / התפלפל / חָלַק / טען (נשמעת הסתייגות קלה) / לא הסכים / מיאן (בדבר) / סבר / סתר / פקפק / שכנע / שלל.

דיבור בקול - הכריז / הצהיר / הריע / נאם / סלסל בקולו / קרא.

דיבור החלטי / מאיים - איים / דרש (ביקש בצורה החלטית) / הבטיח / הדגיש / הורה (פקודה) / הזהיר / הרטיט / הרצה (דיבור שוטף ורהוט) / הרתיע / התריע (יותר מ'הזהיר') / חרץ / קבע / פסק / פקד / תבע (יותר החלטי מ'דרש').

דיבור כעוס - הלין / התאונן / התכעס / התלונן / התלהט / התקצף / זעם / ייבב / יילל / כאב (באזנו) / מחה / צווח / קיטר / קצף / רטן / תינה.

דיבור משפיל - התפאר / התרברב / התיז / התריס / גידף / השפיל / גיחך / גער / לגלג / לעג / צחק (או הצטחק) / קילל.

דיבור גס – המם / הצליף בו מלותיו / זעזע / זעק (יותר מ"צעק") / נהם בקולו / צעק / סינן מבין שיניו (הפליט בזעם) / שיסע אותו בדבריו / תקף.

צורות שונות של דיבור - הבליע (אמר בין הדברים) / הרעיד / גמגם / דובב (דיבור המנסה להוציא דיבור מאחר) / הוסיף / השלים / התייחס ל... / התערב (נכנס לשיחה) / התפייט (בלשון פיוטית) / חתם (סיים דבריו) / ניחש / נקב ב... / סיכם / צמרר / שיקר / תיבל.

הכתב והמכתב
הודעות: 262
הצטרף: 04 אוגוסט 2015, 14:21

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי הכתב והמכתב » 30 ספטמבר 2016, 16:01

בענין מלים נדפות שמשמעותם קרובה:
בספרות היהודית ישנם ספרים שנכתבו לבאר החילוקים בין מלים נרדפות. הידוע שבהם הוא ספר 'איילת השחר' להגאון מלבי"ם שאסף כ600 שמות פעלים הדומים והסביר את ההבדלים ביניהם כאשר הוא מביא הוכחות מעשרות לשונות בתנ"ך. וכמובן גם פירושות הענק לתנ"ך מבוסס בעיקר על אבן יסוד זו, שכל היכן שהמקרא מתבטע על פועל בצורה מסוים הכוונה דווקא לצורה זו. כמו 'ויאמר' מגיע דווקא במקומות מסוימים ו'וידבר' במקומות מסוימים כל אחד לפי הענין. כנ"ל גבי 'הבטה' 'השקפה' ו'ראיה' וכו'. מומלץ לכל עוסק בתחום להסתכל בספרו

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 30 ספטמבר 2016, 16:03

כמדומה שגם הגר"א עסק בעניין זה.

סמל אישי של משתמש
yehuda
הודעות: 1274
הצטרף: 24 יוני 2015, 05:36

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי yehuda » 02 אוקטובר 2016, 08:27

אשכול יפה.. תודה!
כמה פעמים אנו מבקשים וטהר לבנו לעבדך באמת?

הבה לא נזהם אותו... כי לב יש לנו רק אחד!

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 02 אוקטובר 2016, 10:34

לענ"ד את כל התודות לאשכול זה רצוי לכתוב ב'אשכול התודות'.

כך יהיה קל יותר לקרוא את כל 'המדריך לכתיבה יהודית' ברציפות ללא הפרעות או מחמאות כאלו ואחרות.

http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 29#p292296

[אגב, בהודעה זו גופא אני מפריע לקריאה הרציפה של האשכול... פרדוקס...]

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 06 אוקטובר 2016, 23:37

לשונות בעייתיים

התרחקות מלשון בוטה, חלופות ללשון מגונה, טכניקות להימנעות מלשון שלילית, וכיצד משתמשים בלשון רגישה ומכבדת


לשון נקיה

יש להימנע ככל האפשר מלשון שלילית וניסוח בוטה ומגונה. עדיף להאריך מעט, העיקר לכתוב בלשון טובה ועדינה. עד כמה חשוב לשמור על נקיות הלשון גם על חשבון אריכות הדברים, למדנו ממה שאמרו חז"ל בפסחים (ג' סע"א): "אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה".



להלן מספר דוגמאות (הביטוי השני הוא המועדף):

חולה - לא חש בטוב / אינו בקו הבריאות

בית חולים - בית רפואה

רע - לא טוב

החילונים – הציבור הכללי

התגרשו - התפרקה החבילה, או 'התא המשפחתי התפרק'

הרתה - נפקדה או 'ציפו להולדת הבן'

הפילה - לא התקיים הוולד

התאבד – שלח יד בנפשו

עיוור - סגי נהור

חרש - כבד שמיעה

שמן – רחב / מלא

קרֵחַ – חסר שיער

טיפש - חסר דעה

צלב - שתי וערב

גם בנושאים תורניים שהצנעה יפה להם, יש לכתוב בקצרה וברמז, וכדרך רבותינו בספריהם. ובדרך כלל כותבים בכינוי (כמו: דבר עבירה, חטאת נעורים), או בראשי תיבות (כמו: שז"ל, מע"ל, חו"נ, מש"ז וכו'), או שמזכירים הדבר בלשון המקורות (כמו "תלמיד חכם דסנו שמועניה". מועד קטן י"ז ע"א).

בכתיבה תורנית, יש להימנע משימוש במושגים השייכים לעולם הכללי בשמם המפורש, ונהוג להשתמש בכינויים (כמו התקשורת הויזואלית / החזותית / הכללית, הרשת המקוונת, צריכת חומרים מסוכנים וכו').

כאשר לא מעוניינים להאריך ולפרט, מחמת שאלו דברים שהצנעה יפה להם, או שאין מן הראוי לפרסמם לרבים, כותבים בקיצור ומסיימים: "ודי למבין" (וד"ל), או "והמבין יבין", או בלשון מליצה: "והמשכילים יבינו" (דניאל יב, י) / "ודי לחכימא ברמיזא" (ע"פ מדרש משלי פרשה כ"ב).

לפעמים יש צורך לשנות מנקבה לזכר (מטעמי צניעות), וכדי שלא יהיה כשקר, יכתוב "אדם" שזה כולל שני המינים.



לשון שלילית

כדי להימלט מלשון שלילית, לפעמים משתמשים בלשון הנקראת "סגי נהור", דהיינו שימוש בלשון חיובית כשכוונת הכותב למשמעות ההפוכה - השלילית ('סגי נהור' בארמית פירושו 'הרבה אור', והוא תואר לעיוור כדי לא לביישו). וכדי להדגיש שמדובר בלשון סגי נהור, כדאי לכתוב את המלה בין מירכאות. לדוגמא: הביטוי "אור ליום..." (פסחים ג' ע"א), המסמל בעצם את הלילה שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במלה 'לילה'. בספר איוב מופיעות שתי דוגמאות ללשון סגי נהור: השטן אומר לקב"ה "ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, אם לא על פניך יברכך?!". וכן אשתו של איוב אומרת לו, לאחר היסורים שנפלו עליו: "ברך אלוקים ומות!". כלומר קלל ותמות. וכן במסכת ברכות (ד' ע"ב) "מפלתן של שונאי ישראל" (כשהכוונה לעם ישראל עצמו). גם הלכות אבלות נקראות הלכות "שמחות", ובית קברות מכונה בלשון סגי נהור "בית החיים".

יש כותבים שבמקום להזכיר דבר שלילי, פותחים את המשפט ובמקום לסיים כותבים וכו'.

יש להיזהר לא לכתוב את המלה "אחרון" על ענין אישי, כגון "זה היום האחרון שלי", שמשתמע מכך שזהו היום האחרון בחיים ח"ו. כדי להימנע מכך אפשר לכתוב "זה היום האחרון שלי כאן" (וכיוצא).

כאשר כותבים "קליפה" במושג הקבלי שלה, יש לכתוב קלי' בכתיב חסר.

ראוי להימנע כמה שאפשר מהמלה "אף", ובמקומה לכתוב "גם" וכדומה.

אם מזכירים שם אדם שנפטר ואחריו שם אדם חי, או שמדמים אותם אחד לשני; יש להקפיד לכתוב ביניהם: ויבלחט"א (ויבדל לחיים טובים אמן). ואם מזכירים קודם את שם האדם החי, כותבים ביניהם: ולהבה"ח (ולהבדיל בין החיים). ויש שאינם מקפידים לכתוב כך כאשר הם מזכירים קודם את שם האדם החי, או כאשר אינם מזכירים את שמותיהם ביחד ממש. ובתנאי שיכתבו אחרי שם החי נר"ו או שליט"א וכיוצא.

אם מדמים בדבר מסוים, אדם טוב לאדם רשע, יש לכתוב בין שמותיהם "להבדיל", ויש הכותבים בלשון מליצה: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור".



לשון רגישה ומכבדת

על הכותב להיות רגיש בכתיבתו, ולא לכתוב בצורה פוגענית כלפי ציבורים מסוימים. לדוגמא אין לכתוב על בעלי בתים "אנשים פשוטים", וכן: במקום "חילוני", כדאי לכתוב "חופשי" / "אינו שומר תורה ומצווות עדיין" / "תינוק שנשבה", במקום "דתיים" / "חרדים" - "שומרי תורה ומצוות", במקום "חזר בתשובה" - "התקרב". זה הכלל שישים הכותב מול עיניו: מה שאתה לא היית רוצה שיכתבו עליך, על אחד מבני משפחתך, או על עדתך, אל תכתוב על אחרים, כמו שאמרו "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד" (שבת ל"א ע"א).

יש להימנע מתיוג עדתי ("המרוקאים נהגו"), כאשר אפשר להשתמש במונח גיאוגרפי המקובל אצלם ("יוצאי מרוקו נהגו"). וכן עדיף "עדות המזרח" מאשר "ספרדים", "יוצאי אשכנז" מאשר "אשכנזים", "יהודי חסידי" מאשר "חסיד", "יוצאי חבר העמים" מאשר "רוסים".

יש להימנע משימוש בכינויים שליליים. כגון במקום "אנשים דכאוניים" - "אנשים הסובלים מדכאון", במקום "ילד אוטיסט" – "ילד מיוחד" או "ילד עם אוטיזם", במקום "נכה" - "בעל מוגבלות".

כאשר כותבים לאדם נכבד, יש לפנות אליו בלשון נסתר ולא בלשון נוכח. לדוגמא: "כת"ר כתב", ולא "כתבת". אולם לאדם בינוני (שאינו מכובד כל כך) אפשר לכתוב בנוכח, אך מכובד יותר לכתוב בלשון רבים, לדוגמא: "יפה כתבתם". וכן מצינו במקרא: "ויאמר משה אל קרח, שמעו נא בני לוי" (במדבר טז, ח), או: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם" וגו' (שמות יח, י).

כאשר מזכירים ביקורת שהיתה לתורה או לחז"ל על דמותם של אנשי המקרא וגדולי האומה, יש להיזהר להיצמד אך ורק לביטויי הביקורת שנכתבו במקורות, ולא להוסיף עליהם או לכתוב מתוך עליונות כסוקר מן הצד. וקל וחומר שאין לחדש חידוש שיוצא ממנו ביקורת על גדולי אומתנו, נוסף על מה שמוזכר בתורה או בחז"ל. ועדיף להקדים שאנו קטונו ורחוקים מהם שנות אור, והביקורת של חז"ל היא לפי רום דרגתם ומעלתם בדק שבדק.



לשונות של ענוה

כתיבה מתנשאת יוצרת בלבם של הקוראים דחייה כלפי הכותב (כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו). לכן יכתוב כל דבריו בענות חן. ויותר יש להיזהר לכתוב בענוה ויראת כבוד כאשר מעיר על מחבר אחר. לך נא ראה למרן הגר"מ מאזוז שליט"א בספרו הנחמד "קובץ מאמרים" (במאמר "וענוה גדולה מכולן"), שהביא דוגמאות מגדולי ישראל מכל הדורות, שכתבו בענוה, ובזכות זה דבריהם ופסקיהם נתקבלו יותר משל אחרים.

כאשר מתאר הכותב בכתיבתו דבר מסוים שעשה יחד עם זולתו, ראוי שיזכיר קודם את שם חברו, ורק לאחר מכן את שמו. לדוגמא: "ר' חיים ואני שוחחנו על ענין מסוים". הלא כה אמרו במסכת עירובין (י"ג ע"ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין [סבלנים. רש"י] היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

לפני תירוץ מחודש, או חידוש בהלכה, ראוי לפתוח כך: "ונראה לעניות דעתי" (ונלע"ד), או "ולעניות דעתי" (ולענ"ד), או "ואפשר". כמו כן אפשר לכתוב בסיום הדברים והנלעד"כ (והנראה לעניות דעתי כתבתי).

כאשר הנך כותב על עצמך שחידשת חידוש וכדומה, ראוי להוסיף בדרך ענוה: "בעניותנו" / "בעניותין".

לא תמיד מומלץ לכתוב בגוף ראשון, בפרט במאמרים עממיים, אלא אם כן יש צורך בכך, כגון בכתיבת טור אישי וכיוצא. גם אם כותב בגוף ראשון, ראוי יותר להתייחס לעצמו בלשון רבים, לדוגמא: "כמו שכתבנו", "החלטנו". ולא "כמו שכתבתי", "החלטתי".

אין ראוי לכתוב על עצמו "וכן פסקתי / פסקנו", אלא יכתוב "וכן העליתי / העלינו".

לא יכתוב על עצמו "אני עשיתי" (וכדומה), אלא "זיכני השם יתברך לעשות"

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 07 אוקטובר 2016, 00:00

הנחיות כלליות בדקדוק הלשון
מה עדיף, כתיב מלא או כתיב חסר? וגם על השימוש באותיות השימוש, הבחנה בין זכר לנקבה, סדר המלים במשפט, ושימוש במלים מלים מחודשות


כתיב מלא וחסר

המלים בתנ"ך נכתבו בדרך כלל בכתיב חסר, אולם כתיבה זו קשָה מאוד לקריאה (ללא ניקוד), ועל הקורא להסתייע בהקשר שבו מופיעה המלה כדי לדעת את אופן קריאתה. לפיכך, כבר מימות התלמוד, מקובל לכתוב בכתיב מלא הַמֵּקֵל על הקריאה. ועושים זאת גם כאשר מצטטים פסוק.

כיצד כותבים בכתיב מלא? כתחליף לסימני הניקוד, מוסיפים למלה אותיות וי"ו ויו"ד, לציון התנועות השונות. וכפי שנפרט: תנועת חיריק, מסומנת בדרך כלל בתוספת האות יו"ד (למשל דיבור). תנועת חולם ושורוק, מסומנת בדרך כלל בתוספת האות וי''ו (למשל ישמור, קופסה). אולם קמץ חטוף שאין חשש טעות בקריאתו (למשל במלים כָּל, אָמנם, קָרבן) - נשאר חסר. לציון יו"ד ווי"ו עיצוריות, מכפילים את האות (למשל ייתבעו).

עם זאת, לא כל מלה יש צורך לכותבה בכתיב מלא. רק מלים שיש לחוש שיטעו בקריאתן (כגון "אושר" שבכתיב חסר ("אשר") נראה שהכוונה לשם או למלת חיבור, או "עושר" שבכתיב חסר ("עשר"), ניתן לטעות שמדובר בשם מספר), כותבים בכתיב מלא או מנקדים (אפילו ניקוד חלקי). לעומת זאת, מלה שאי אפשר לטעות בקריאתה, נשארת בכתיב חסר (כפי שהיא במקורות), וכל שכן אם בכתיב מלא היא מקבלת משמעות אחרת. למשל, "מלה" (במובן "תיבה") נכתבת בלי יו"ד, כי "מילה" (במשמעות חיתוך - ברית מילה), היא משמעות אחרת לגמרי. וכן "בִּתו" נכתבת בלי יו"ד, כי "ביתו" הכוונה לבית. וכן "מן" (במובן מ"ם השימוש), יש להקפיד לכתוב בלי יו"ד, כי "מין" פירושו סוג (כמו "מין עשב"). וכן "נח" בלי וי"ו זהו שם אדם, ובוי"ו הוא תואר-הפעל (כמו נוח לו לאדם שלא נברא. עירובין י"ג ע"ב). וכן "אִילּו", יש לכתוב עם יו"ד, למרות שהלמ"ד דגושה, ואילו "אֵלּו" בלי יו"ד.

גם וי"ו עיצורית כופלים רק כאשר יש מקום לטעות (למשל 'עוול' להבדיל מ'עול'). ולכן לא כופלים "דווקא" בשתי ווי"ם אלא "דוקא", ולא כופלים "מִצווה" בשתי ווי"ם אלא "מצוה" (בפרט שזה משנה המשמעות לציווי - מצוֶוה).

יש מלים שלמרות שאפשר לטעות בהן כשהן חסרות, בכל זאת אין כותבים אותן בכתיב מלא. וזה במקרים הבאים: יו"ד לציון חיריק לא תופיע: א. לפני אות המנוקדת בשוא נח (למשל: שמלה, מכתב, הרגיש, מנהג, דמיון), ב. במלים שבצורת היסוד שלהן אין תנועת חיריק (למשל: נסים (נס), עִזים (עז), עתים (עת)). ג. אחרי אותיות השימוש (מש"ה וכל"ב), כגון 'מביתו'. ד. במלים: עם, אם, מן. גם שמות אנשים ומקומות נכתבים בדרך כלל בכתיב חסר, כגון נח, פרעה, יהושע, אהרן, יעקב, שלמה (ולא נוח, פרעוה, יהושוע, אהרון, יעקוב, שלומוה).

במקרים הנ"ל, כאשר יש מקום לטעות ולהבין משמעות אחרת, כדאי לנקד המלה או לפחות האות שבה עלולים להשתבש. למשל "נִסים" (להבדיל מ"נָסים"), מִנהל (להבדיל ממנַהל), הֶקשר (להבדיל מהַקֶּשֶׁר).

לעתים יש צורך להשתמש בדוקא בניקוד במקום כתיב מלא. למשל, כאשר מצטטים פסוק, כדי להסביר את הכתיב חסר שבו, או לרמז בו בגימטריא.

מלים שמביעות מספר זוגי, אין לסמנן בשתי יודי"ן אלא די ביו"ד אחת (כפי שנכתב במקורות). ולכן יש לכתוב: אזנים, עינים, מים, מצרים. ולעולם אין מלה בעלת יותר משתי יודי"ן ברצף.

יש להעיר, שאין להשגיח בכל זה על כלליה השרירותיים של האקדמיה ללשון העברית (או לסימונים האדומים של המחשב), שכן רבות מהחלטותיהם אינם תואמים את כללי הדקדוק של רבותינו. למשל, הם כותבים "אישה" (עם יו"ד), ובתורה "אישה" הכוונה הפוכה – איש שלה. וכן כותבים "מצרַיִים" (בשני יודי"ן). ומה יעשו במצריִּים, שלשה יודי"ן?!

אותיות השימוש

אין להשתמש באותיות השימוש שלש פעמים באותה מלה, כמו: "שכשאמרנו", או בארמית "דמדתנא", אלא יש לחלק המלה לשתים: "שכאשר אמרנו", "כי כשאמרנו", או בארמית "דהא מדתנא" (מאידך, אין להשמיט כ"ף השימוש לפני שי"ן השימוש, כמו במקום "כשאמרנו" – "שאמרנו", והיא טעות נפוצה בימינו). כמו כן אין לכפול כ"ף הדמיון באותה מלה, כמו: "ככאלה", "ככזה".

לעולם אין להתחיל משפט בשי"ן השימוש. אולם בוי"ו החיבור משתמשים גם בתחילת משפט, ואפילו בתחילת קטע. מכל מקום ברור שאין לפתוח בוי"ו סתם, כאשר אין שום קשר לקטע הקודם. ולכן אין לכתוב בתחילת החידוש "ופירש רש"י" וכדומה, אלא "פירש רש"י". יצוין, כי במאמר עממי, נהוג בדרך כלל לא לפתוח בוי"ו החיבור.

כאשר יש רשימה של מלים במשפט, נהוג לסמן פסיק לאחר כל מלה, חוץ מזו שלפני האחרונה ברשימה שלפניה יבוא וי"ו החיבור. לדוגמא: תורה, תפלה, מצוות וגמילות חסדים.

יש להימנע מלחזור על אחת מאותיות השימוש מלה אחר מלה. לדוגמא: במקום "העשיר העביר תרומתו למזון לתלמידי הישיבה", כתוֹב: "העשיר העביר תרומתו עבור מזון לתלמידי הישיבה".

זכר ונקבה

מלים המציינות רבים, בלשון המקרא מסיימות במ"ם סופית, ובלשון חז"ל בנו"ן סופית, כמו "לבשלם" (לשון מקרא), "לבשלן" (לשון חז"ל). בזמננו, בזכר מסיימים במ"ם סופית, ובנקבה בנו"ן סופית. אלא אם כן מצטטים לשון חז"ל שאז נצמדים ללשונם.

ישנם שמות עצם זכריים כמו שלחן, קיר וכסא, שברבים מתווספת אליהם דוקא הסיומת 'וֹת': שולחנות, קירות, כסאות. והדרך הפשוטה להבחין אם להתייחס אליהן כזכר או כנקבה, היא לבדוק איך מתייחסים אליהם ביחיד. למשל: שלחן רחב, ולא רחבה.

הדרך להקדים זכר לנקבה, כגון: איש ואשה שזכו...

מלה שמתייחסת לשתי מלים שאחת זכר והשניה נקבה, תבוא בלשון זכר, כמו: "ואברהם ושרה זקנים" (בראשית יח, יא).

אין לכתוב: "תרתי דסתרי", אלא "תרתי דסתרן", או "תרי דסתרי", משום ש"תרתי" לשון נקבה, ו"סתרי" לשון זכר, ואם יכתוב "תרתי דסתרי", דבריו יהיו "תרתי דסתרן", שהרי פותח בלשון נקבה ומסיים בלשון זכר.

לגמרא, יש להתייחס בלשון נקבה, כמו: "אומרת הגמרא" וכיוצא.

סדר המלים במשפט

ראוי לתת את הדעת על סדר המלים במשפט, שלא יהיה המשפט מסורס, ושלא יורחקו מרכיבים במשפט שאמורים להיות צמודים זה לזה. ניתן מספר דוגמאות: אין לכתוב "מותר לברור אוכל מתוך פסולת בשבת", אלא "מותר בשבת לברור אוכל מתוך פסולת". אין לכתוב "מסודר לפי שנים בכרכים", אלא "מסודר בכרכים לפי שנים". אין לכתוב "בית המקדש עמד ימים רבים על תלו", אלא "בית המקדש עמד על תלו ימים רבים". יש לציין כי פעמים חורגים מהסדר המקובל לשם יצירת אפקט סגנוני, כמו בשירים לצורך חרוז או משקל.

הסדר המקובל במשפט הוא - נושא, נשוא ומושא. חריגה מסדר זה משמשת להדגשה. לדוגמא, משפט הפותח במושא, מדגיש את המושא. במודעות ובפרסומות למשל, פותחים בנשוא, כמו: אבד סידור תפלה! וכן מצינו במקרא: "אָבַד חָסִיד מִן-הָאָרֶץ!" (מיכה ז, ב), "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ!" (איכה ה, טז).

יש להימנע ככל האפשר מהרחקת הנושא מהנשוא. למשל: אין לכתוב "קשה אחרי יום שלם של לימוד לחטוא", אלא "קשה לחטוא אחרי יום שלם של לימוד". כמו כן רצוי להצמיד את המושא לנשוא, למשל: אין לכתוב "סיפר כל הלילה סיפורים", אלא "סיפר סיפורים כל הלילה".

המלים "מאוד", יותר", "כל כך", "לגמרי" - מקומם במשפט אחרי שם התואר. למשל: "התורה גדולה מאוד", "הר סיני היה נמוך יותר משאר ההרים", "הוא מתמיד כל-כך".

אין לכתוב "בכאלו מקרים" או "בכזה מקרה" (וכיוצא), אלא "במקרים כאלו" או "במקרה כזה".

אין לכתוב בסוף המשפט את המלים: גם, רק, אף, אבל. לדוגמא: "הייתי בצפת גם", "זה לא נכון אבל".

אין לצרף שתי מלות יחס לפני שם עצם. למשל, אין לכתוב: "הקב"ה היה קיים לפני ואחרי העולם", אלא: "הקב"ה היה קיים לפני העולם ואחריו". כמו כן אין לכתוב: "לא ידוע אם הרב מסכים או מתנגד לדעתו", אלא: "לא ידוע אם הרב מסכים לדעתו או מתנגד לה".

כאשר מזכירים שם אדם שעשה פעולה מסוימת, יש להקדים הפועל לשם, לדוגמא: אין לכתוב "רש"י פירש", אלא "פירש רש"י". אך אם מתכוון להביא את השם כחולק על דעה שהוזכרה קודם לכן או כתוספת לה, יש להזכיר את השם לפני הפעולה (כגון: כך דעת התוספות ורש"י פירש...).

מלים מחודשות

ככלל, אין מניעה להשתמש במלים עבריות שהתחדשו בדורנו, אולם ישנן מלים חדשות המשובשות מבחינת כללי הדקדוק של המקרא, וכדאי להימנע מהשימוש בהן. כמו למשל: "חשקת התורה", "תּוֹבָנָה" (במקומה אפשר לכתוב: לֶקַח, מוסר, מוסר השכל, וכיוצא), "והלום ראיתי" (במובן של "וכעת ראיתי").

כמו כן, אין לכתוב "פלוני התחתן עם פלונית" או "פלוני חיתן את בנו", אלא "פלוני נשא פלונית" או "פלוני השיא את בנו / נשא לבנו את פלונית").

מה שנוהגים לקרוא לפלפול בהלכה בשם "חבורה", הוא פצע וחבורה, כי מה חסר לנו בשמות הקדמונים: פלפול, או חלוקא דרבנן, או שיעור, וכדומה, ואיך נהפוך שם "חֲבוּרָה" שנאמר על חבורת לומדים, ונקרא ללימוד עצמו בשם חבורה?

בשפת הדיבור בימינו, מוסיפים הרבה "את" מיותרים (כמו "אין לי את הספר"), והנכון להשמיטם בכתיבה. כמו כן, אחר המלים "יש" או "אין", לא תבוא מלת הקישור "את".

כללים שונים

כאשר מפנים למחבר מסוים, מתייחסים אליו בלשון עבר: כתב / הקשה / פירש בספר פלוני, ולא בלשון הווה. אולם בסגנון ספרותי עממי לפעמים כותבים בהווה.

יש להיזהר לא לעבור באותו מאמר מהווה לעבר או מעבר להווה, מנוכח לנסתר או מנסתר לנוכח. ורגילים לטעות בזה בקטעים ארוכים. כן, יש להקפיד לא לעבור מיחיד לרבים או מרבים ליחיד. ורגילים לטעות בכך כאשר מתייחסים לרבים בלשון יחיד (כמו "וישראל עושה חיל", במדבר כד, יח).

אין להתייחס ל'תוספות' בלשון יחיד, כגון: "כתב התוספות", אלא בלשון רבים: "כתבו התוספות" וכיו"ב, כי רבים המה בעלי התוספות. ואפילו אם מוזכר בתוספות: "נראה לר"ת", או "נראה לי" וכדומה, ג"כ מתייחסים אליהם בלשון רבים, משום ש'תוספות' זה לשון רבים.

אין לחזור באותו משפט על אותו שם דבר, אם אפשר לכותבו ברמז (כגון "אותו, "בו", "זה"). לדוגמא: בית המקדש עמד על תילו. היתה בו השראת שכינה.

במשפט חיווי (לא שאלה), מתרחקים ממלות שאלה כמו "מה", "איך", "למה". לדוגמא: אין לכתוב "התלמיד לא ידע מה התירוץ", אלא "התלמיד לא ידע את התירוץ".

פועל ציווי יש לכתוב ללא האות תי"ו בראש המלה, כגון: "ראו", "שמעו", ולא "תראו", "תשמעו" שהוא עתיד.

כאשר כותבים "כל אלה", יש לוודא שזה בא אחרי יותר משני פריטים.

אין לפתוח משפט סיבה בצירופים: בגלל ש... בשביל ש... היות ו... וכיוצא.

לפעמים שוכחים כיצד יש לאיית מלה מסוימת, והעצה לכך היא, לרושמה על דף נפרד כלאחר יד (מהאינטואיציה), וכך יקל לזכור כיצד היא נכתבת.

אם רוצים לרשום מלה מסובכת שקשה לקראה, כדאי לחלקה בעל פה לשתי מלים, וכך יקל לכותבה בצורה מדויקת.

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 09 אוקטובר 2016, 18:22

סגנון כתיבה.

טיפים להשבחת הסגנון ולהרחבת אוצר המלים והביטויים, איך מקבלים השראה בכתיבה? מהם הגורמים המשפיעים על הסגנון? וכיצד מתקנים סגנון לקוי?


סגנון ברור

גם דברים עמוקים וגאוניים ביותר, באם הם לא יוגשו לפני הקורא בניסוח בהיר, לא תהיה בהם תועלת. הקורא לא יבין כוונת הכותב, וימשוך ידו מהקריאה. לפיכך, הקפד לכתוב בשפה ברורה שאינה צריכה לפירושים, ובלשון שאינה משתמעת לשני פנים. זכור! חוסר הבנה בתקשורת הוא לעולם באחריות הַמְתַקְשֵׁר, ולא באחריות הַמְתֻקְשָׁר.

כדי להימנע משגיאות בסגנון הכתיבה, הקפד לחשוב בשפה בה אתה כותב, בלי לתרגם המחשבה משפה לשפה.

אם במהלך הכתיבה נתקלת בקושי לבטא משפט בסגנון ברור, נסה לכתבו או לאומרו בסגנון דיבור שוטף, בו קל יותר להתבטא, וכך תוכל בקלות לבנות את המשפט בניסוח הולם. אם לא הצלחת, נסה לצאת מהקופסא, ובמקום להתמקד מקומית על שינוי מלה או ביטוי לכאן או לכאן, בצע שינוי בקטע בכללותו. למשל, הפוך את המשפט לגמרי, או פתח בצורה אחרת. אם גם זה לא עזר, אל תתעכב, סמן שלש נקודות, והשאר זאת לפעם אחרת, בדרך כלל בפעם השניה תצליח לנסח יותר בקלות. יש גם אפשרות לדלג למשפט הבא, ואחר כך לשוב לקודם. ובכלל, כאשר הכתיבה אינה זורמת, ואתה 'נתקע' בניסוח, כדאי לעצור להתרענן ולעסוק במשהו אחר שישכיח לגמרי את הכתיבה, ואחר כך לחזור לכתוב.

אל תיבהל מכתיבת בוסר בתחילת הכתיבה. זהו חלק טבעי בתהליך ההבשלה לקראת כתיבה איכותית. זכור! גם העץ המשובח ביותר, פירותיו בתחילה בוסריים.

גם אם יהיו שיטענו כי כתיבתך אינה מובנת לאנשים עממיים, אל תוריד בשל כך את רמת כתיבתך. יש די כותבים בסגנון עממי, וכל אחד וסגנונו הוא. אחרי ככלות הכל, אי אפשר וגם אין צורך לצאת ידי חובת כולם. וכפי שאמר הרב משה אבן עזרא: "למצוא חן בעיני כל הבריות, הוא מטרה שאי אפשר להשיגה, ולהינצל מגנותם הוא תכלית שאי אפשר להגיע אליה".

טיפים להשבחת הסגנון

כמעט כל אדם יכול ומסוגל לפתח כשרון כתיבה ברמה גבוהה. נכון הוא שישנם אנשים בעלי כשרון כתיבה מולד (או כפי שמגדירים אותם "נולדו עם עט ביד"), אך רבים מן המושכים בעט דרכם הראשונה לא צלחה להם, והם הגיעו לדרגתם הכבירה לאחר מאמץ רב, כישלונות צורבים, התמקדות והתמדה. אספנו כאן שמונה עצות המסייעות להתקדם בלימוד מלאכת הכתיבה והסגנון:

ְּכתֹב - בראש ובראשונה, כדי לדעת לכתוב, צריך פשוט... לכתוב ולכתוב. זוהי הדרך הטובה ביותר ללימוד הכתיבה. אין מורה טוב יותר מהנסיון, וככל שמרבים לכתוב, כך הכתיבה משתפרת יותר. הכתיבה מעצם מהותה מורכבת כל כך, עד שאין סוף למה שאפשר להשתלם בה, וכמעט לאחר כל כתיבה מחכים הכותב בעוד ידיעה (אגב, כללים רבים בספר זה, נתגלו לכותב השורות תוך כדי כתיבת הספר עצמו).

הזדרז - התחל להתלמד בכתיבה כבר בגיל צעיר, כשהשכל עדיין שקט ומוכן לקלוט וללמוד. בכל הזדמנות, מזהיר על כך מרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א את תלמידיו ושומעי לקחו. ופעם המשיל זאת להליכה, אשר חייבים להתחיל להתלמד בה בגיל צעיר, שכן אם לא ילך אדם עד גיל בוגר - שוב לא ילך לעולם. את הסעד לאזהרתו זו, הוא מוכיח בספרו "דרכי העיון" (מאמר ב' אות כ"ז) מההיסטוריה. במהלך הדורות, היו מגדולי ישראל שהחלו להתרגל באמנות הכתיבה רק בגיל מבוגר, ולמרות גאונותם העצומה, התקשו מאד להביע מחשבתם עלי ספר, ולשונם מעורפלת ומשתמעת לכמה פנים. ובזה, תולה מרן שליט"א בהקדמת הספר "ארים נסי" על גיטין (עמ' 87) את ההבדל בין סגנון הכתיבה של חכמי ספרד לזה של חכמי אשכנז, שכן קיים היה הבדל בין המקומות בחינוך לכתיבה בגיל צעיר. ובירחון אור תורה (מנחם אב התשד"מ) כתב מרן שליט"א: "הנסיון מורה שגדולים מגאוני אשכנז שלא למדו סגנון הכתיבה, דבריהם בספריהם קשים ועמוקים מאוד, לא בנקל יובנו לקורא. מי לומד כיום את המהר"ם שיף בישיבות? הוא ספר נפלא, אבל סגנונו הקשה "מבריח" את הקורא. רוב חכמי ספרד ככולם, לשונם קל לקריאה ולהבנה. ההבדל פשוט, אלה לימדו כתיבה לילדים מנוער ואלה לא לימדו. פעם קבלתי מודעה נגד מכשיר הטלויזיה מחכמי הדור, מתחילה בערך ככה: "הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב' עיין שם שביאר".... איזה סגנון זה? או "עיין להרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב' שביאר".... או פשוט "הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב' ביאר"... אם זה במודעה לרבים, מה יהיה בחידושי תורה המיועדים לקהל מצומצם של תלמידי חכמים. בחסות הישיבה ["כסא רחמים"], מופיע בכל חודש ירחון "אור תורה", וחלק גדול מהמאמרים שמה עוברים ביקורת על ידי הישיבה. לו חכמו ישכילו בחורי הישיבות שולחי המאמרים, להשוות את הסגנון שהם כתבו לסגנון הנדפס, אז היו לומדים הרבה".

קְרָא - קרא ספרים ומאמרים שנכתבו בסדר נכון ובסגנון נאה, ובקריאתך הפנם ואמץ את סגנונו של הכותב. שים לב, איך הוא משתמש במלים? כיצד הוא משלב את הרעיון? מדוע אתה אוהב או לא אוהב את כתיבתו? אם היה עליך לכתוב את הקטע שאתה קורא, איך היית כותבו? (אם פחות טוב, אז תלמד ממנו מה לשפר). קריאה בוחנת תחדיר בך אפילו באופן בלתי מודע כל מיני מוסכמויות של כתיבה, סוגי לשונות, סגנונות כתיבה ועוד, ומוחך יעשה בהם שימוש בעת הצורך. אם המאמר שקראת היסב לך עונג, נתח לעצמך, מה גרם לך להנאה בקריאתו, שפתו של הכותב, צורת הצגת הדברים, או שמא הסדר הוא שכבש את לבך. בחינה זו תפתח באישיותך את התכונות הנדרשות לכותב מוצלח. חשוב מאוד להרחיב את הקריאה בכמה שיותר סוגי סגנונות של כותבים שונים, ובעיקר סגנונות שכמוהם אתה מעוניין לכתוב. הפנם את אותם סגנונות ושנן אותם, ובבוא היום הם יעלו ויפרחו מאליהם מתוך כתיבתך. בספרו "דרכי העיון" (מאמר ג', הכלל השני, ד"ה ודע שאין), כותב מרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א: "ואם תרצה ללמוד סגנון יפה ונאה, צא נא בעקבי רועי הצאן, רבותינו הראשונים, רש"י ותוספות ומהרש"א, ומרן הב"י והמשנה למלך ושער המלך והחיד"א ועוד, שלשונם מדוייקת ובהירה ונקיה משגיאות". כדי להתלמד בכתיבת ועריכת שאלות ותשובות בהלכה, מומלץ ללמוד באופן קבוע בשו"ת "יחוה דעת" למרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל.

למד מטעויות - למד מטעויות של כותבים אחרים, וכאשר תקרא בספר מסוים משפט הכתוב בנוסח שאינו ברור והולם, בדוק מה גרם לכך, וכך תדע לעצמך לא לטעות בדבר זה.

השווה - קח מאמר מספר מובחר, העתק לעצמך את המקורות שהובאו בתוך המאמר, ונסה לכתוב מאמר דומה על פי אותם מקורות. בסיום כתיבת המאמר, השווה בין מאמרך למאמר שבאותו ספר, וכך תגלה מה הן שגיאותיך: בסדר, בסגנון ובתוכן.

דְרוֹש - דרוש לפני קהל עם. ההתבטאות בעל פה, מסייעת להתבטא באופן ברור בכתיבה. מרן הגר"מ מאזוז שליט"א ב"דרכי העיון" (מאמר ב' אות כ"ז) כותב שכושר התבטאותו הצחה של מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף זצ"ל בספריו הבהירים, בא לו בזכות שיעוריו הרבים שמוסר לפני קהל עם ועדה. ולכן נקרא ספרו העיקרי "יביע אומר", כי הוא בדורנו אָמָּן האמנים להבעה. וכדברים האלה אמר גם על להבדיל בין החיים הגאון רבי משה הלוי זצוק"ל, שכידוע כל דבריו בספריו מסולתים וברורים ובהירים, בלשון צחה ומובנה לכל, גם בענינים עמוקים בהלכה (כלשון מרן שליט"א בספרו "דרכי העיון" תחילת מאמר ג').

העשר את עולמך הפנימי - קריאה בשעות הפנאי של חומרים מרגשים, שמיעת מוזיקה מעוררת, תעשיר את עולמך הפנימי, ותחדד את רגשותיך. עולם פנימי הוא אחד הכלים החשובים ביותר ב'ארגז הכלים' של הכותב, שכן עיקר היצירתיות בנפש שייכת לעולם הרגש. ראיתי פעם מי שכתב שכמעט לא יכול להיות סופר, שיש לו כשרון הבעה ואין לו עולם פנימי. להפך, לעומת זאת, יכול בהחלט להיות - אנשים שיש להם עולם פנימי והם נטולי יכולת הבעה (אלו הם, אגב, הקוראים הטובים ביותר).

ביקורת - שלח מאמרך להגהה לפני מי שגדול ממך בתחום. לאחר שהגיה, בדוק בכל הגהה איזו סיבה גרמה לו להגיה את אשר הגיה, וכך תדע כיצד לשפר סגנונך להבא.

טיפים להרחבת אוצר המלים והביטויים

אחד הדברים המשפיעים על כתיבה נאה ונכונה, זה כמות אוצר המלים והביטויים של הכותב. ככל שמאגר מוחו גדוש יותר במלים וביטויים, כך תהפוך כתיבתו למדויקת וחדה יותר. כיצד תרחיב את אוצר המלים? הנה מספר טיפים:

קרא ספרים בעלי עושר ביטוי ומלים נדירות.

נתקלת בביטוי או במלה שאינה מובנת? אל תמשיך הלאה, ברר המשמעות בהקדם.

ברר את המשמעות המדויקת של כל ביטוי. ישנם ביטויים רבים שאנו מבינים את משמעותם הרחבה, אך לא את ביאורם המדויק, ולכן בשעה שאנו צריכים להם איננו מעלים בדעתנו להשתמש בהם.

נתקלת במלה או בביטוי שלא הכרת? התעכב עליו, חקוק אותו בזכרונך, ואפילו השתדל לשלב אותו בדיבורך היום-יומי.

קבע זמן לקריאה בתנ"ך. הדבר יעשיר את שפתך באוצר מליצות ניבים וביטויים, בהם תוכל להשתמש בשעת הצורך לצחות הלשון וליופי המליצה.

פתור תשבצים לשוניים בשעות הפנאי.

גורמים המשפיעים על הסגנון

ישנם מספר גורמים חיצוניים ופנימיים המשפיעים על הסגנון שיהיה ברור ונאה, וכפי שנפרט:

סביבה טובה - הקפד שהסביבה בה אתה כותב תהיה שקטה, נקיה ומסודרת. אוירה זו תגרום לך ריכוז מוחלט, השראה והרחבת הדעת (אם כי, יש סופרים שכתיבתם "זורמת" דוקא בסביבה רועשת).

דף נאה - כתיבה על דף נאה ללא קמטים, מַשְׁרָה על הכותב רגיעה מסוימת והרחבת הדעת, וגורמת לכך שסגנון ויופי כתיבתו יהיו צחים ונאים.

'טריות' - הקפד לשמור על 'טריות' הדברים, ותיכף ומיד כשמבצבץ הרעיון במוחך, העלהו על הכתב. דחיית הכתיבה לזמן אחר, תגרום שהדברים לא יבואו לידי ביטוי בצורה ברורה ומושלמת, ופעמים ששוכחים בכלל לכתוב את הרעיון. על כן כדאי תמיד לשאת פנקס בכיס, ובו לרשום לבינתיים בקצרה את ההגיגים העולים בזמנים שאין אפשרות לכתוב בצורה מסודרת (כגון בנסיעה וכדומה), ובהזדמנות הראשונה להעבירם למקום מסודר.

הבנה - הבנה טובה וברורה של מה שאתה מעוניין לכתוב, תסייע לך להתבטא בקלות ובאופן מושלם. אם אתה מעוניין להיטיב לתאר, קח פסק זמן, תאר וצייר את התיאור במחשבתך, נסה לחוות אותו כאילו הוא מתרחש בזה הרגע מול עיניך, ולאחר מכן העלהו על הכתב. לפעמים גם צריך להתפעל בצורה מלאכותית, כדי שהדבר ישפיע על הפנימיות.

מצב רוח - העדף לכתוב בזמן שמצב רוחך מרומם, שכן מצב רוחו של האדם משליך ומשפיע על סגנון כתיבתו.

התרגשות - נסה להתחבר למה שאתה כותב ולהתרגש מהדברים. רק מה שנכתב בהתרגשות, יקרֵא בהתרגשות. ויכון בזה הפתגם: "דברים היוצאים מן הלב - נכנסים אל הלב".

ריכוז - הכתיבה דורשת ריכוז יותר מהלימוד, לכן את זמן הכתיבה תייחד לזמנים שמוחך צלול (בשעות הבוקר או אחרי מנוחת הצהריים). בזמנים כאלו תוכל לכתוב במחצית מהזמן. כמו כן, כאשר אתה נעצר בכתיבה ומתקשה בניסוח, שמור את הכתיבה לזמנים הנ"ל.

אחריות - כיון שאינך רואה לפניך את קהל קוראיך, קיימת בלבך תחושה פסיכולוגית, שאתה כותב את דבריך רק למספר מצומצם של קוראים. כדי שמחשבה זו לא תגרום לך להתרשל בכתיבתך, נסה לחוש בעת הכתיבה כאילו אתה מרצה דבריך לפני קהל אלפים. הרגשה זו תגרום לך לחשוב על כל מלה טרם כתיבתה, ולשפר את סגנונך.

כתיבה ברצף - בודדים יכולים ליצור בתודעתם את אשר הם עומדים לכתוב, ואחר כך להמיר את הגיגיהם בניסוח מושלם וברצף אחד. רוב הכותבים, נדרשים לתהליך כתיבה מורכב המבוסס על מספר טיוטות, עד שמתקבל הנוסח המושלם. כתיבת הטיוטא הראשונית, נובעת מתוך רגש פנימי, ואילו הביקורת וההגהה נעשים מתוך השכל. לכן אין לערב ביניהם, ויש להקצות לכל אחד מהם זמן בנפרד. כתיבה ראשונית הנעשית בד בבד עם הגהה והעלאת רעיונות, תעצור ותחסום את היצירתיות, ותפריע לקישור ולרצף בין הדברים.

ולכן בפעם הראשונה בה אתה כותב את הרעיון שעלה בדעתך, כתוֹב בצורה שוטפת ספונטאנית ורצופה, תן לרעיונות לזרום מאליהם, בלי לחשוב תוך כדי הכתיבה על מה לכתוב, כיצד לעבד את הסגנון, וכיצד יגיב הקורא. הביקורת תיעשה רק לאחר מכן. אם בכל זאת נאלצת להפסיק באמצע כתיבתך, קרא קודם את הקטע מתחילתו עד המקום בו הפסקת, ורק לאחר מכן תמשיך. עם זאת, את ציוני המקורות והציטוטים, הקפד לכתוב בטיוטא במדויק, לפי שכתיבתם כרוכה בפתיחת ספרים, ואם תכתבם ללא דיוק, כאשר תעתיק שוב את הדברים, תהיה לך עבודה כפולה ומכופלת לחפש אחר המקורות המדויקים, ולפתוח שוב את הספרים כדי לצטט מהם. אם בכל זאת אתה חפץ לכתוב הכל ברצף, תשאיר מקום ריק היכן שיש ציונים וציטוטים, ולאחר כתיבת המאמר תשלימם.

מקצב (ריתמוס) - המלים יוצרות צלילים, והדי קול המהדהדים באוזני הקורא. כל רצף מלים יוצר כמו מאליו לחן כלשהו. הספרות הכתובה מיועדת אמנם לעינים, אך היא מעשירה גם את חויית האוזן. מאחר שחוש השמיעה מיטיב לקלוט יותר מאשר חוש הראיה, על הכותב להקדיש מחשבה ולתת את הדעת, ללחן ולקצב הנוצר מן המלים שהוא משלב. מאמר או סיפור יכול להישמע כנעימה רוגעת או כניגון קצבי סוער. הכל תלוי במלים שבוחר הכותב ובסדר שלהן במשפט. על כן, יש להאזין היטב לצליל העולה מן המלים והשורות הנכתבות, להקשיב לקצב, לשמור על אחידות, להבחין בזיופים, לזהות מלים צורמות שאינן משתלבות היטב בטקסט, ולבדוק אם יש צורך לשנות את מיקום המלה במשפט. כדי לחוש זאת היטב, מומלץ לכותב לקרוא לעצמו בקול את אשר כתב. הנה דוגמא ממשפט שהמלים המוסגרות שבו, הורסות את הריתמוס: מהומות פרצו, בתים נבזזו {על כל תכולתם}, חנויות נשדדו, ולדאבון לב אף כמה יהודים נרצחו {בדם קר}.

לרגילים בכתיבת שירים, שבהם מטבע הדברים המוזיקה מהותית יותר, קל יותר לשמור על ריתמוס גם בפרוזה (כתיבה רגילה). ולכן כתיבה של משוררים קצבית יותר. עם זאת, הריתמוס מגיע לכל כותב ככל שהוא צובר נסיון בכתיבה.

גם אורך המשפטים משפיע על יצירת הקצב. משפטים קצרים גורמים לקריאה שוטפת ומהירה יותר. הם בעלי עצמה, הולמים כפטיש (כמו לדוגמא במשפט האחרון). עם זאת, יש להישמר מאחידות באורך המשפטים, שלא יהיה הקצב מונוטני ומשעמם. הטוב ביותר הוא לגוון בין משפטים קצרים לארוכים.

לפעמים כדי לתת קצב למשפט, או כדי להדגיש, חוזרים על המלה המרכזית במשפט, וממשיכים איתה את המשפט. לדוגמא: "היה לו מכך צער, צער גדול".

כיצד מתקנים סגנון לקוי

אם כתבת משפט ונמצא סגנונו לקוי, בחן מה הגורם לכך, ונסה להפוך הסגנון. החשיבה אחר סגנון חילופי צריכה להיות יצירתית וקוראת תגר על המוכר והידוע. הנה כמה אפשרויות:

משלילה לחיוב - אם המשפט נכתב בדרך השלילה, נסה להפכו לדרך החיוב, וכן להיפך. לדוגמא: אם היה כתוב "אין לכתוב בשפה שאינה ברורה", הפוך את המשפט לדרך החיוב, כך: "יש לכתוב בשפה ברורה", וכך תקבל שפה ברורה יותר. וכן להיפך, במקום לכתוב "כיצד הופכים את המשפט לסגנון ברור", כְּתֹב: "כיצד מתקנים סגנון לקוי" (זו דוגמא חיה ממה שהיה כאשר ניסח כותב השורות כותרת משנה לסעיפים אלו).

מנוכח לנסתר - אם המשפט נכתב בלשון נוכח, נסה להפכו ללשון נסתר, וכן להיפך. לדוגמא: במקום לכתוב "עליך לכתוב בשפה ברורה", כְּתֹב: "יש לכתוב בשפה ברורה".

ממופשט למוחשי ואישי - אם כתבת על מושג מופשט, נסה להופכו למוחשי ואישי יותר. למשל, משפט מופשט כמו "הקב"ה מעל הזמן", אפשר להפכו למוחשי ואישי יותר, כמו: "אנו, לפעמים מאחרים לעבודה ולפעמים מקדימים, אך אצל הקב"ה אין מאוחר ומוקדם".

מעובדה לשאלה - אם כתבת משפט עובדה, נסה להפכו למשפט שאלה. לדוגמא: במקום לכתוב: "ראובן הצליח להיחלץ מהמקרה המביך, על ידי ש...", כְּתֹב: "כיצד הצליח ראובן לצאת מהמקרה המביך? הוא...". או במקום לכתוב: "והטעם לזה הוא...", כְּתֹב: "ומדוע?...".

סדר תחבירי - פעמים רבות הסדר התחבירי במשפט משפיע על הסגנון. במקרה כזה, נסה להפוך את סדר המשפט. לדוגמא: במקום לכתוב "אדם שנתחדש לו חידוש בחול המועד, אינו צריך לכותבו בראשי פרקים, ורשאי לכותבו בפרוטרוט", כְּתֹב "אדם שנתחדש לו... רשאי לכותבו בפרוטרוט, ואין צריך לכותבו בראשי פרקים".

הקדמת הטעם - ישנם משפטים שעדיף לפתוח בהם בטעם, ואחר כך לעבור להוראה היוצאת ממנו. לדוגמא: במקום לכתוב: "כדאי להתרגל לכתוב חידושים כבר מגיל צעיר, שכן הכתיבה תועלתה מרובה", עדיף לכתוב: "הכתיבה תועלתה מרובה, ועל כן כדאי להתרגל לכתוב חידושים כבר מגיל צעיר".

חלוקת המשפט - לכותבים מתחילים ישנה נטיה לכתוב משפטים ארוכים מדי, שהנקודה שאחריהם מגיעה רק אחרי שתים-שלש שורות. משפטים כאלו מקשים על הקריאה ועל ההבנה. ולכן אם המשפט שכתבת ארוך מדי, נסה לחלקו לשני משפטים קצרים, ובמדת הצורך הוסף מלות קישור. בכל מקרה, דאג שבמשפט אחד תהיינה לכל היותר כ-20 מלים. וכבר בפסוקי התנ"ך, הטעמים אתנח וסוף-פסוק נועדו לחלק את המשפט. הנה דוגמא מכלל זה עצמו שללא חלוקה למשפטים קצרים היה נראה כך: לכותבים מתחילים ישנה נטייה לכתוב משפטים ארוכים מדי, שהנקודה בהם מגיעה רק אחרי שתים-שלש שורות, והם מקשים על הקריאה ועל ההבנה". דוגמא נוספת: "חידושים מאירים ומזהירים באור יקרים מכתב יד, אשר לא שזפתם עין הדפוס, שנשלחו אלינו מאת חובשי בית המדרש". זהו משפט ארוך למדי, ובמקומו ניתן לכתוב: "חידושים מאירים ומזהירים באור יקרים מכתב יד, אשר לא שזפתם עין הדפוס. חידושים אלו נשלחו אלינו מאת חובשי בית המדרש".

הפרדת הטעם - לפעמים אתה מאריך בענין מסוים, ולאחר מכן מנמק טעמו כאשר אתה מתחיל במלה "כי", ולבסוף המשפט שמתקבל ארוך מדי, או שביאור הטעם חורג מהטעם הטוב. במקרה כזה, חַלק את העובדה והסיבה לשני משפטים, כאשר הסיבה מתחילה במלים: "וזאת מכיון" / "וזאת לפי" (וכאשר הסיבה אינה ארוכה כל כך, אפשר לפתוח במלה "שכן"). גם כאשר המשפט ארוך, ואתה רוצה להוסיף ולרבות, יש להמשיך "וזאת אפילו".

החייאת הסגנון

כדי להפיח חיים בטקסט, כדאי שתערב את הקורא בתיאור רחשי לבך בעת הכתיבה, ותשתפו גם בדברים שאינם קשורים ממש לענין. שילוב של נימה אישית בחוויות אותן חווה הכותב מאחורי הקלעים, מחייה את המאמר, מעניק לקורא תחושת שותפות עם הכותב, ומגביר את סקרנותו. אינו דומה מאמר סתמי על סיום הש"ס, למאמר הפותח במלים: "השתתפתי יחד עם הרבבות במעמד סיום הש"ס...". דוגמאות נוספות לשילוב נימה אישית: "בכותבי זאת, נזכר אני בגמרא..." / "בתחילה הסתפקתי אם לכתוב זאת, אך אחר שראיתי..." / "מאוד מעניין, אבל..." / "למרבה הפלא...". כמו כן, כדאי לפעמים להוסיף כיצד ומתי חידש את החידוש. לדוגמא: "ולאחר זמן מצאתי" / "וכד הוינא טליא שמעתי" / "ובתחילה עלה בדעתי". כמו כן, כדאי להזכיר בכתיבה את שמות בעלי הדברים שמביא, ולא "הקשה חכם אחד" או "שמעתי מקשים" וכדומה. עם זאת, לא כדאי להגזים בנימה אישית, ומכובד יותר לכתוב בגוף שלישי, לדוגמא: "לכותב השורות הזדמן פעם להיות...". לפעמים גם כדאי להקדים סוג של התנצלות לפני הכנסת פן אישי, למשל: "ואם להכניס זוית אישית, אני חייב לגלות ש...".

כדי להביא את הקורא לידי התפעלות, הוסף ביטויים מעוררי התפעלות. לדוגמא: ישנו רעיון "מאלף" / "נפלא" / "נחמד". או: יש כאן יסוד "מבהיל" / "עצום". עם זאת, יש להקפיד לא להשתמש פעמים רבות בביטויים כעין אלו. שימוש רב בהם יביא את הקורא לידי אדישות במקום התפעלות.

לפעמים תיאור פרטים שוליים, מוסיף חיות במאמר. למשל, במקום "הרב פתח את הגמרא" - "הרב הישיש פתח את הגמרא הגדולה בעדינות".

יש להשתדל לא לכתוב נתונים יבשים בפני עצמם, אלא להבליע אותם תוך כדי כתיבה. לדוגמא: במקום "הכרתי איש חסד בשם אברהם כהן. הלה הקים אגודה השוכנת בירושלים בשם "חיים לילד". באגודה זו מתנדבים מאות אנשים", כתוֹב: "הכרתי איש חסד בשם אברהם כהן. באגודה שהקים "חיים לילד", מתנדבים מאות אנשים המגיעים מדי יום למשכנה בירושלים כדי ליטול חלק בפעילות".

כאשר מקדימים מלת "והנה", הדבר גורם לעורר את הקורא.

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 09 אוקטובר 2016, 23:20

העשרת הלשון

כיצד יוצרים מטאפורות ודימויים, מתי אין להשתמש בהם, ושימוש נכון בחרוזים


העתק לשון

כדי ליצור מטאפורות ודימויים מקוריים, מומלץ לצייר בדמיון כל פעולה וכל התרחשות עליה כותבים. בדרך זו, קל יותר להגיע לדימויים מעניינים. למשל: כאשר מדמיינים אדם צועק על חבירו, קל להגיע למטאפורה 'הצליף בו מלות קשות'. או כאשר כותבים שאדם מסוים הצטרף לאיזה קבוצה, אם מציירים בדמיון את פעולת ההצטרפות, יהיה קל יותר להגיע למטאפורה 'הצטרף לעגלה'.

אין לעשות שימוש מוחצן בהעתקי לשון ולהרבות בהם בזה אחר זה או להאריך בהם, אלא כתבלין למאכל, במדה במשקל ובמשורה.

בהעתק-לשון, אין להשאיל תכונה לענין רחוק שאין לו שייכות אפילו בדמיון, כמו "דיבר ברגליו", או "יצא בידיו".

יש להקפיד שהמטאפורה תובן בלי פירושים.

אם יש מלה שפירושה הפשוט מבאר טוב יותר את הענין, אין להשתמש בהעתק לשון, כי המטרה לבאר הענין ולא לערפלו.

בהעתק לשון הדימוי נעשה בלי כ"ף הדמיון או מלת השוואה אחרת ("כמו", "דומה ל..." וכו'). לדוגמא: "נגענו בקצה המטה של יערת הדבש של הרב...", או "הרב שקע במעמקי ים התורה".

מטאפורות שחוקות, כמו "לב הים", אפשר להחיות (זו גם מטאפורה...) על ידי שינוי או הרחבת הביטוי הנדוש, לדוגמא לכתוב "לב הים פועם", או במקום "עין הסערה" - "עינה של הסערה הביטה בו מכל מקום אליו נסה להימלט".

יופי מיוחד יש להעתק-לשון שבא בתיאור אירוע. הנה לדוגמא תיאור חי של 'הבדלה' (מתוך הספר 'בכל מקום שהם' מאת הסופר מיכאל שיינפלד הי"ו): "יד רועדת החזיקה בגביע הכסוּף. דמעות של יין זלגו ממנו, נפרדות. להבות הנר הקלוע בערו ורגשו, תחילה כל אחת כמו לעצמה, ולבסוף התלכדו לאבוקה...".

דימוי

הדימוי מאופיין בדרך-כלל על ידי מלה או אות המקשרת (כמו / כפי / כ... / כאותו / דומה ל...), או השוואה (מ... / יותר מ... לדוגמא "קל מסובין" (בבא בתרא צ"ח ע"ב), אך לעתים נדירות מופיע הדימוי בהשמטת מלים אלו כאשר הן מובנות מתוך המשפט, כך למשל בביטוי "יששכר - חמור גרם" (בראשית מט, יד), או בדימוי בן ימינו: "הוא התפלל בקצב של קריאת עשרת בני המן".

לפעמים נאה יותר לפתוח את המשפט בדימוי. למשל: "כדליקת קוצים ביום חמסין, פרצה השמועה הרעה אודות...", או דוגמא מהתנ"ך "כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב - הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת-פְּשָׁעֵינוּ" (תהילים קג, יב), "כחומץ לשיניים וכעשן לעינים - כן העצל לשולחיו" (משלי פרק י').

הדימוי עשוי להיות רחב ומורכב או לחילופין קצר ופשוט. דוגמא לדימוי רחב במקרא: "ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (בראשית כ"ב). דוגמא לדימוי קצר: "קל כנשר" (מסכת אבות).

יש להימנע מכתיבת דימויים רחוקים שנראה מהם כי הכותב התאמץ למתוח קו ביניהם.

ישנם דימויים נדושים. למשל כשרוצים לכתוב דימוי לדבר שנחטף, כותבים "לחמניות", דבר שנקנה בתדירות - "לחם וחלב", דבר שמחליפים הרבה - "גרבים". תפקיד הכותב לשנות בדימויים כאלו דבר-מה, ולהפיח בהם חיים חדשים. למשל: "הספרים נחטפו כלחמניות טריות במוצאי פסח", "אדום כסלק אחר חיתוכו".

חריזה

השימוש בחריזה נעשה בעיקר בשירים, אך לאו דוקא; גם באמצע מאמר ובעיקר בסופי קטעים, כתיבה חרוזית תכניס משב רוח נעים (למי שלא שם לב, הדוגמא במשפט האחרון...). צורת כתיבה זו מצויה בספר "פלא יועץ". עם זאת, בחידושים ושו"תים לא נהוג לכתוב בחריזה, ובודאי לא להרבות בהם.

יש להתרחק משימוש ב'חרוז דל', דהיינו כאשר יש זהות רק של תנועה + עיצור בלבד בסיומת סגורה (כמו: שור-חמור) או של תנועה בלבד בסיומת פתוחה (כמו: אני-סופי). דרישה זו מופיעה כבר בשיר המיוחס לרבי אברהם אבן עזרא זצ"ל (הובא בספר נחלת יוסף ח"ב דף מ"ו ע"ב), ומבוסס על הפסוק "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י): "לא תחרו'ז בשור ובחמור יחדיו, אך אמנם תשמור החמור בהר המור, ואת השור תקשור בערי המישור".

כאשר נוספים בשני אברי החרוז צלילים משותפים (עיצורים או תנועות) מעבר לנדרש על-פי כללי החריזה, החרוז נקרא 'חרוז עשיר' (לדוגמא: אישור-קישור).

רצוי ששני אברי החרוז יהיו מלעיל או שניהם מלרע, ולא כמו נשימה-קדימה.

כדאי לחזר אחר חרוז מפתיע המשלב מלים הרחוקות זו מזו מבחינת חלקי הדיבור, כמו שם עצם עם פועל. דוגמא נאה: האשה הנעלה (תואר) נעלה (פועל) נעלה (שם עצם).

לשון נופל על לשון כאן יש קצת - http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 41#p190260

לשון נופל על לשון יכול להיות גם חזרה על צלילים שאינם מופיעים דוקא בתחילת המלה. כמו: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהלים פה, יב).

יש דרך מובחרת יותר להשתמש בלשון נופל על לשון, באופן ששתי המלים זהות זו לזו לגמרי בצלילן ובכתיבתן, אך משמעותן שונה לגמרי. דרך זו מכונה "צימוד". לדוגמא: "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (תהלים פב, א) - בראשון הכוונה לקב"ה ובשני לדיינים (ואפשר שבמכוון לא כתב דיינים כדי שיהיה לשון נופל על לשון). וכן בקינה "שאי קינה" הנאמרת בתשעה באב אומר מקונן: "ובא בִיתֵּר ושם בִּתֵּר (הראשון שם עיר והשני מלשון חיתוך). צימוד משולש ניתן לראות ב'אזהרות' לשבועות: "שמח ואמור האח, בהחיותך האח, והנותר באח, יְהָשְלַך על אורים (הראשון מלשון שמחה, השני הכוונה לאחיך, והשלישי לתנור).

סמל אישי של משתמש
סבא קשישא
הודעות: 9998
הצטרף: 10 מרץ 2016, 18:51

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי סבא קשישא » 09 אוקטובר 2016, 23:22

טכניקות להעברת מסרים

שלל טכניקות להעברת מסרים: אירוניה, הגזמה, הקטנה, פרדוקס פרודיה ועוד, כולל מקורות ודוגמאות ממקורות היהדות


סאטירה

סאטירה היא צורת כתיבה אשר חושפת את המציאות באור נלעג ומגוחך, כשמטרתה המרכזית היא העברת ביקורת ומסרים על ידי שימוש בהומור כאמצעי עקיף. הסאטירה לרוב משלבת שימוש באירוניה, הגזמה, הקטנה, פרדוקס ופרודיה. ונבארם אחד לאחד:

אירוניה - התבטאות הנשמעת לכאורה פשוטה ותמימה, אך בעצם המשמעות הסמויה שלה הפוכה. הרמח"ל כבר הזכיר טכניקת כתיבה זו בספר המליצה (פרק ה', ד"ה ואמנם עוד): "שנאמר דבר ואין כוונתנו בו אלא על הפכו". והביא לכך דוגמא מהצעתו הלעגנית של אליהו הנביא בהר הכרמל לנביאי הבעל: "קראו בקול גדול כי אלוהים הוא, כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו, אולי ישן הוא ויקץ" (מלכים א' יח, כז). על ידי ההוראה ההפוכה היתל בהם אליהו כמו שכתוב "ויהתל בהם אליהו" (שם). וכן בני ישראל השתמשו באירוניה כשאמרו למשה רבנו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד, יא).

הגזמה - שימוש בביטויים מעצימים או מכלילים (כמו: אינסופי, חסר תקדים, ברור לכל), או בתיאורים מוגזמים ו'ניפוח' התרחשות מסוימת מעבר להיגיון ולחוקי הטבע. הדבר יוצר רושם, תדהמה ופליאה בקרב הקוראים. לדוגמא: "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך" (עובדיה א, ד). או ב"נשמת כל חי": "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ ה'...". בשירת חכמי ספרד נעשה שימוש תדיר בהגזמה. כך למשל "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב" (רבי יהודה הלוי). דוגמא מכתיבה בת זמנינו: "היה מאריך בסעודת מלוה מלכה ממוצאי שבת עד ערב שבת" (ש"י עגנון), או "טול נגריה שלימה מבין עיניך".

הקטנה - הקטנת גודלו של ענין כלשהו, כדי לגרום לו להיראות מגוחך, או כדי שאפשר יהיה לבוחנו מחדש ולהכיר את חולשותיו. לדוגמא: "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת שום" (בכורות נ"ח ע"א).

פרדוקס ( http://www.forum.ladaat.info/viewtopic. ... 99#p278645 ) - משפט אחד הכולל זוג מרכיבים סותרים, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להגיון. משתמשים בטכניקה זו כדי להגביר את הרושם וההפתעה, והיא נפוצה בעיקר בפתגמים. הנה מספר דוגמאות: "עזר כנגדו" (בראשית ב, יח, וכפירוש רש"י: "עזר כנגדו: זכה - עזר, לא זכה - כנגדו להלחם"), "שתיקה רועמת", "זעקה אילמת", "אין שלם מלב שבור" (הרבי מקוצק), "תכלית הידיעה שנדע שאיננו יודעים", "שיהיה בריא בגן עדן...", "לבו הצטמק וכיסו התרחב", "עלה רבי משה למעונו של יהודי עשיר ועני, עשיר בממון ועני במצוות", "הקולות נסקו אלי שחק, והלבבות צנחו לתחתית כנם".

פרודיה - יצירה המחקה יצירה קדומה ומקורית אחרת, באופן היתולי או על דרך ההגזמה. ביהדות מצויים פרודיות רבות לפורים כבר מלפני מאות שנים. רוח בדיחות הדעת שנחה ביום זה על מושכי הקולמוס בישראל, הולידה פרודיות לרוב, בהן: נביא לפורים, תלמוד בבלי לפורים, שאלות ותשובות, זוהר ומדרש הנעלם. ובתחום התפלה והפיוט: קדיש, הגדה לליל שיכורים, אזהרות ואקדמות, סדר סליחות, קינות, ותפלת ערבית וקידוש לליל פורים, כתובה, שטר שמכר המן עצמו עבד למרדכי, צוואתו לבניו, שבע הקפות להמן והשכבה עליו. המפורסמות והקדומות שבהם הם 'ספר חבקבוק' שהוא פרודיה ל'מגילת אסתר', ו'מסכת פורים' שהוא פרודיה ל'מסכת מגילה' (שני ספרים אלו יו"ל באיטליה שנת רע"ג). יש גם פרודיה המשמשת דוקא לקינה, כמו הקינה "מדוע בליל פסח" הנאמרת בליל תשעה באב כפרודיה ל'מה נשתנה' הנאמר בליל הסדר. ואפילו מצאנו פרודיה בתורה - בפרשת כי תבוא, שם הקללות מנוסחות בצורה מקבילה לסגנון הברכות, ובחלקן באותם טעמים. למשל, בברכה - "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", ובקללה שינו רק את המלה "ברוך" ל"ארור".

טכניקות נוספות

יצירת מונולוג (חד-שיח) - העברת הדעה והביקורת נעשית בצורה בה הכותב מעלה מחשבות ובעיקר תהיות ומדבר בינו לבין עצמו, כאשר הקורא מאזין מן הצד בסקרנות לשיחתו האישית.

יצירת דיאלוג (דו-שיח) - העברת הדעה והביקורת נעשית בעזרת דו-שיח בין שני אנשים וירטואליים או שהכותב עצמו משוחח עם מאן דהוא, ומתוך הדברים עולה המסר שהוא בוחר להעביר לקורא. צורת כתיבה זו מקובלת בדרך כלל בענייני הגות. כך בעצם התחבר ספר איוב, לפי אחת הדעות. משה רבנו העלה את השאלה של צדיק ורע לו בדרך ויכוח, וקיבץ בו את הדעות והסברות בזה, כשכל אחד מרעיו של איוב מנסה לענות על השאלה. בדרך זו השתמשו גם ריה"ל בספר הכוזרי, רבי שלמה אבן גבירול בספרו מקור חיים, וכן הרמח"ל בכמה מספריו.

מכתב - העברת מידע לקורא על ידי הצגת מכתב, שכביכול נכתב על ידי דמות מסוימת, או שממוען אל דמות וירטואלית שאינה קיימת, או לחפץ דומם. לדוגמא: מכתב להמן הרשע, או מכתב לרמזור (שמשחיתים אותו בהפגנות למרות שלא חטא ולא פשע).

האנשה - מאמר או שיר שנכתב כביכול על ידי חפץ דומם (משתמשים בזה הרבה בחידות), או שהכותב מספר מנקודת מבטו של חפץ דומם (ראה דוגמא שניה).

שאלה רטורית - הצגת הביקורת כשאלה רטורית ללא תשובה.

סיפור או משל - מעשה או תיאור שהמסר העולה ממנו מביע את הדעה שמעוניינים להעביר לקוראים.

יומן - יצירה ספרותית הנכתבת בצורת יומן שכותב המחבר על עצמו או על דמות דמיונית.

אנלוגיה - מאמר תמים המספר על משהו היסטורי, כאשר כוונת הכותב ליצור הצלבה לאירוע אקטואלי, תוך שהוא משלב במאמר פרטים עכשויים. לדוגמא: כאשר יש אדם חשוב שמבזה תלמיד חכם, כותבים מאמר שמספר על קרח ומעשיו, כאשר משלבים בתיאור נקודות שמרמזות על אותו אדם, שהקוראים יבינו על מה מדובר. בשירו של רבי שלמה אבן גבירול זצ"ל "כאבי רב ומכתי אנושה" קיימת אנלוגיה לסיפור איוב, וחלק ממשמעות השיר נשען על ההקבלה בין מצבו של איוב לבין מצבו של המשורר. כמו כן, ניתן לעשות בדרך הפוכה, לתפוס נקודת זמן של עוד שנים רבות, ולתאר כיצד יתרחש אז אירוע אקטואלי.

תיאור שמימי – תיאור על בסיס מאמר חז"ל למתרחש בעולמות העליונים, או למה שיקרה בגאולה.

הסחת דעת הקורא – מאמר שהקורא חושב במהלך קריאתו כי הכותב מצדד לטובת דבר מסוים, והוא מזדהה עם המאמר, ורק לבסוף במלים האחרונות מגיע במפתיע הפאנץ' והופך הקערה על פיה. כך הקורא לא יכול להתכחש למה שהוא בעצמו הסכים.

סמל אישי של משתמש
גאון הגאונים
הודעות: 1023
הצטרף: 19 דצמבר 2015, 21:54

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי גאון הגאונים » 10 אוקטובר 2016, 17:42

להאריך או לקצר?

היכן מומלץ להאריך והיכן ראוי לקצר? ומה נחשב לאריכות יתר או לקיצור יתר?


להאריך או לקצר?

אין לכתוב באריכות יתר על המדה, ומאידך, יש להיזהר לא לקצר יותר מדי, ולא לכתוב בסגנון הראב"ע ומהר"ם שיף ז"ל שכתבו בקיצור רב, לפי רוחב שכלם וחריפות בינתם, ולא ראו את הגדיים הבאים לינוק ממעיינותם.

אין נוסחה חד-משמעית הקובעת מה נחשב לאריכות יתר או לקיצור יתר, אלו דברים שאין להם שיעור, אך ניתן להציע קווים כלליים. רבנו הרמח"ל בספר 'המליצה' (פרק ב') ממליץ על דרך כיצד ידע הכותב את אמת המדה, וכדאי להביא לשונו: "המלות הנאמרות להגיד ענין מה, צריך שתהיינה כל כך שילקח מהם ציור שלם על הענין ההוא, שלא יִמָּצֵא חלק ממנו אשר לא יבואר במלות ההן. אמנם כל מלה אשר לא תוסיף חלק בציור הענין כלל, הנה המלה ההיא מיותרת לגמרי, ובואה במאמר אינה אלא ערבוב בו, וגורמת בלבול בהבנתו. ואמנם כמו שהתוספת חסרון גם הגרעון חסרון כמוהו - כי אם לא יבארו המלות כל חלקי הדיבור, הנה אין הציור המצטייר על ידם ציור שלם. ואמנם גם זה וגם זה יעשה לפעמים על צד החכמה ויועיל למאמר וכו'. אמנם אפשר כבר בזה השיעור עצמו שיהיה מקצר יותר או מאריך יותר, ואף על פי כן לא יצא מגבול ההגדה המספקת, בשלא יהיה התוספת והגרעון אלא במה שהמצאו יועיל והעדרו לא יזיק. פירוש: בקצת תנאי עניינים שביאורם אינו מוֹתר גמור - שהרי כבר אפשר לשכל מן השכלים שלא ירגיש בם אם לא יבוארו לו, והשתיקה מהם לא תהיה חסרון שכבר רוב בני אדם יתבוננו אותם אף שלא יבוארו". מדברי הרמח"ל למדנו כי כל שבח מלאכת הקיצור הוא בתנאי שיכול הכותב לצמצם כוונתו במלים מועטות, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כך שאין הקיצור בא על חשבון הבנת הדברים. זוהי בעצם אמנות הקיצור. כתיבה בצורה קצרה וחידתית המערפלת את ההבנה, אין בה כל טעם לשבח ויצא שכרה בהפסדה.

הקיצור והאריכות תלוים גם בטבע הכותבים. על כל פנים, יש מקומות מסוימים שבהם הקיצור או האריכות הכרחיים. וכפי שאמרו במדרש רבה (שמות, פיסקא כ"א): "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עת לקצר ועת להאריך". וכלשון רבנו הרמח"ל שם בהמשך דבריו: "ואמנם באמת יש עת לקצר ויש עת להאריך - לפי הענין ולפי השומעים, לפי השעה ולפי הכוונה: כי העניינים העמוקים והדקים יצטרך בם ביאור רחב מזולתם. ועם הנבונים, אין צריך ריבוי הדברים המצטרך עם יותר קשי ההבנה. וכשיצטרך לומר עניינים רבים בזמן מועט, הנה יהיה הקיצור מוכרח". ועל כן נבאר בסעיפים הבאים את המקומות בהם ראוי להאריך או לקצר (ע"פ דברי הרמח"ל הנ"ל ועוד).

עת להאריך

מאמרים עממיים (כגון חידושים או מאמרים באגדה) שיד הכל ממשמשת בהם, יש להאריך בהם יותר בביאור הדברים, כדי שתהיה הלשון שוה לכל נפש וירוץ הקורא בהם. ואילו בנושאים המתאימים בעיקר לבני תורה (כמו שאלות ותשובות וכדומה), יש להעדיף את הקיצור. אך גם שם, בנושאים דקים ועמוקים, יש להאריך ולבאר יותר.

פעמים שמאריכים יותר מן הרגיל, בגלל שהחידוש קצר, ורוצים שיהיה בו "מעט בשר", או כדי לעכב הקורא שיתבונן על הנושא בנחת, ולא יפספס את המסר.

בכתיבת שיר ומליצה, האריכות בציורי הפרטים מוסיפה יופי וחן.

דרך הלשון לבאר ולהרחיב בתחילה ואחר כך לקצר, ולא להיפך.

לעתים יש צורך להאריך בפרטים ושמות אנשים ומקומות, בפרט בסיפורים, וזאת על מנת להוכיח את אמינות הדברים.

עת לקצר

גם כאשר רשאי הכותב להאריך, יאריך רק בדברי עצמו להבהרת הדברים, אך כאשר מסכם דברי אחרים, עדיף שיקצר.

כללים ופתגמים, יש לכתוב בקיצור נמרץ, כדי שיהיו חקוקים על לב הקוראים. גם בחידות ובכותרות, יש לקצר ככל האפשר, שכן האריכות בהן תאבד את טעמן הטוב.

ענינים המוזכרים בדרך אגב, יש לכתוב בקיצור נמרץ.

אם כתבת דבר מסוים, ונראה בעיניך שיש צורך להאריך ולפרש יותר את הדברים, אך אם תאריך, הסגנון לא יהיה ברור דיו; עדיף להשאיר כאשר היה בתחילה, מאשר להאריך בסגנון מעורפל, שרק יבלבל את הקורא. ועל זה אמרו "כל המוסיף גורע".

דרך הפוסקים להאריך בפרטים ובדוגמאות במקום האיסור, ולקצר במקום ההיתר.

למעוניין להשיג סוד הצמצום בכתיבה, ישנה עצה טובה, שיכתוב תחילה כהרגלו {תמיד}, לאחר מכן יקרא את {כל} אשר כתב, וימחק את המלים המיותרות שאינן מוסיפות {שום דבר} להבנת הענין, או שיוסיף את המלים החסרות להבנת הענין, עד אשר ישאר לבסוף התוכן המתומצת ביותר. כך יתרגל להתבטא בצורה מושלמת אך במלים מועטות, {ויקבל} איכות במעט כמות (במקום לתת דוגמא, הוספנו בסעיף זה בין סוגריים מלים מיותרות שניתן להשמיטן).

עצה נוספת: השמט בכתיבתך, מה שאתה כקורא היית מדלג.

ביטויים

אם אתה מעוניין לקצר במקום שיש להאריך (למשל, כאשר אין הדבר נוגע כל כך לענין), כְּתֹב דבריך בקיצור, וסיים: ואכמ"ל (ואין כאן מקום להאריך). וזה דוקא כאשר באמת יש מה להאריך, ולא כאותם הכותבים זאת על מנת להתפאר בחכמתם.

אם ניתן עוד להאריך (בהוכחות וכדומה), אך אין צורך בכך, כְּתֹב דבריך, וסיים באחד הביטויים הבאים: "ודי בזה" / "והבן" / "ודוק" / "והאריכות בזה אך למותר" / "ואין להאריך יותר" / "ואין להאריך במפורסמות" / "ואין מפרשים לחכם" / "ואידך זיל גמור" / "ישמע חכם ויוסף לקח" / "ותן לחכם ויחכם עוד" / "והרי הוא כמבוא'ר".

אם אתה צריך להזכיר דבר שהזכרת כבר קודם לכן, די לקצר ולכתוב כנ"ל, או כדלעיל, או כאמור. ויש הכותבים בלשון מליצה "זכרונו בא למעלה לפניך".
אתם מוזמנים להציע לי חתימה

סמל אישי של משתמש
אחד
מנהל
הודעות: 2429
הצטרף: 20 אפריל 2016, 12:05

Re: מדריך לכתיבה יהודית!

נושא שלא נקרא על ידי אחד » 10 אוקטובר 2016, 18:06

ייש"כ ל'גאון הגאונים' שנטל את המלאכה להשלים את שסבא התחיל!

חזק ואמץ!

(סתאםם.. אני יודע שזה ס"ק כתב... כמו שאני יודע שהודעה זו ממש ס"ק כותב)
אל תפתח פה לשטן, הוא לא רופא שיניים!...
מבוסס על דברי הגמ' "אמר ר''ל וכן תנא משמיה דר' יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן"
(ברכות יט. סא. כתובות ח:)

שלח תגובה